הדקות האחרונות בסרט ''דרכו של קרליטו''

הדקות האחרונות בסרט ''דרכו של קרליטו'', של הבמאי בריאן דה פאלמה בכיכובו של אל פאצ'ינו, הם אחד מקטעי הסיום המרשימים ביותר בקולנוע.

קרליטו הגנגסטר מנסה להתחמק ממחסליו במרדף מרתק במבוכי המדרגות הנעות של תחנת הרכבת של ניו יורק, כשהוא מנסה להגיע לרכבת למיאמי, שעומדת לצאת כל רגע, ובה מחכה לו אהובתו. הוא מצליח לחסל את רודפיו, מגיע לרכבת, ועומד לעלות לקרון עם אהובתו בסיוע עוזרו האישי, אך זה בגד בו ומסר אותו בידי מחסל מקצועי, שיורה בקרליטו מטווח אפס, וגם בבוגד.

קרליטו הגוסס נלקח באלונקה לאורך הרציף, כאשר מבטו מופנה מעלה ואחורה, ואת המבט הזה מחקה המצלמה: קרליטו מביט בהתחלה אחורה לעבר אהובתו שצועדת בוכה אחרי האלונקה יחד עם השוטרים והצוות הרפואי. אחר כך מופנית המצלמה למעלה, לעבר פסי מנורות הניאון האינסופיים שעל תיקרת הרציף. קרליטו ממלמל מילות פרידה, והמצלמה מוסטת הצידה, לעבר שלט פירסומת סטאטי בצבע שקיעה ורודה עזה, ובו רואים תצלום פנוראמי של בחורה על חוף הים, רוקדת על רקע השמש השוקעת, כמו בחוף הכרמל, או חוף קרית חיים, ולצידה להקת נגנים ילדים קטנה עם כלי הקשה. על השלט כתוב ''בריחה לגן העדן'', מיאמי במקרה זה. לפתע מתחילה הבחורה בתמונה לזוז ולרקוד, וכל התמונה מתעוררת לחיים בהדרגה. בהתחלה הבחורה נעה באיטיות, אחר כך מצטרפים הנגנים בזה אחר זה, ולבסוף הבחורה מפזזת במלוא המרץ. הסרט הוא מלפני עידן הלד, משנת 1993, אך גם כיום אפשר לחוש בדיוק את מה שחשו הצופים בזמנו, שאלה הם הרגעים האחרונים בחייו של גיבור הסרט, אשר בהם הוא נבלע בתמונה של גן עדן שמתעורר לחיים.

שלט הפירסומת שהתעורר לחיים נצפה בהתחלה על רקע קיר התחנה, ובהדרגה הוא ממלא את כל המסך, והוא הדקות האחרונות של הסרט, עם הכתוביות הממושכות שרצות לצלילי ''את כל כך יפה'', בביצועו של ג'ו קוקר.

הסרט הוא גם סוג של מחאה סביבתית, בזכות הניגוד בין הסביבה האורבאנית של תחנת הרכבת שבה מתרחש מרדף הדמים, לבין הפרסומת שמציגה סביבה טבעית של גן עדן עם חוף קסום. המסקנה היא שאין מנוס, ובסופו של דבר מלאך המוות האורבאני משיג את כולם. אין ברירה אלא להיאחז, לכל הפחות בחלום, בסביבה יפה ונקיה.