‏הצגת רשומות עם תוויות מרכז הכרמל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מרכז הכרמל. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 20 ביולי 2024

מתחם מגידו ויפה נוף 120 במרכז הכרמל


בסוף המאה ה-19 התעורר במושבה הגרמנית בעיר התחתית צורך להרחיב את מעון ההחלמה בשכונה שהפעילו אחיות-נזירות גרמניות. לצורך כך נקנה שטח אדמה גדול, בזמן שרכס הכרמל היה עדיין חשוף לחלוטין מבניינים. המקום שנבחר היה הנקודה הגבוהה ביותר על קו הרכס אל מול המפרץ. היתה זאת גבעה קטנה שהתנשאה מעט מעל סביבתה. במקום ניבנו בתחילה, בשנת 1902, שלושה בתים קטנים. בשנת 1905, החלה בנייתו של בית שלום אליהו. בית שלום אליהו היה מעון החלמה גדול ומרשים, שנבנה בסגנון האדריכלי של המושבה הגרמנית, של בנין לבנים ירושלמיות עם גג אדום. במשך שנים רבות, בלט המבנה כנקודת ציון בולטת על קו הרכס של הכרמל, וסימל את הנוכחות הגרמנית המשמעותית באזור. המקום מכונה בימינו בשם ''מתחם מגידו'', על שם הרחוב הצמוד אליו. 

חשיבותו המרכזית של מתחם מגידו נובעת מקרבתו לוילה דאונס, ברחוב יפה נוף 120, הצמוד למתחם מגידו. הוילה הייתה ביתה של ליידי דאונס, גיסתו של הגנרל אלנבי, שכבש את ארץ ישראל והמזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. אלנבי, שהיה מפקדו של לורנס איש ערב, החיל המפורסם ביותר במלחמת העולם הראשונה, הפך לאחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל במאה ה-20. לאחר חזרתו מהמלחמה הוא הוכתר באנגליה כ''לורד מגידו'', על שם המקום בו ניהל את הקרב המכריע נגד התורכים בארץ ישראל. 
ליידי דאונס היתה בעלת השטחים סביב הוילה, ומכאן גם השם לרחוב מעל הוילה.  בעלה של ליידי דאונס היה רופא במקצועו, וניהל עם אלנבי התכתבות ענפה במהלך המלחמה. אלנבי התלהב מיופיו של הכרמל, והדבר הגיע לאוזני גיסתו, אשר רכשה יחד עם בעלה את השטח במטרה לבנות בו בית לגור בו לעת זקנה. 

קשר זה מעניק למתחם מגידו ולוילה דאונס נופך היסטורי ייחודי משולב, ומעצים את חשיבותו. בנו של הגנרל אלנכי, מייקל, היה טייס שנהרג בקרב פאשנדל בשנת 1917. לזכרו הקימה ליידי דאונס את המצפור והגן המרהיבים שמעבר לכביש.

במהלך המחצית השניה של המאה ה-20 עברו השימושים במתחם מגידו [בית שלום אליהו], ובוילה דאונס [יפה נוף 120], גלגולים אחדים. 
בית שלום אליהו המשיך לשמש כמעון החלמה עד שנות ה-1980, ולאחר מכן עברו הנזירות למתחם ברחוב יפו. בשנות ה-1990 שימש המקום כמרכז קליטה לעולים חדשים מרוסיה. לאחר מכן הוא הפך למרכז שיקום לאוכלוסיה נזקקת, בפרט של הומלסים מארצות חבר העמים, שהופעל על ידי עמותה נוצרית בשם ''נדר''. בשנים האחרונות הפכו הבנינים הקטנים, שהיו מפוזרים בשטח המתחם, לשכונת מגורים קטנה של זוגות צעירים בעלי אמצעים, בזכות קרבת המקום למרכז הכרמל ואפשרויות החניה הרבות בתוכו. 
ליידי דאונס הורישה את הוילה והשטחים סביבה, כולל רחובות מגידו וג'ורג' אליוט, וגן אלנבי שמעבר לכביש, לעירית חיפה. הוילה הפכה למועדון לילה ופאב בשם ''120'' שהיה הראשון בכרמל, ובמשך שנים רבות מפורסם מאד בחיפה והסביבה. בשנות ה-1990 הפך המקום ל''אייריש פאב'' ול''מסעדת גאוצ'ו'', שהיו גם הם מקומות בילוי פופולריים. בהדרגה ננטש המבנה, לאחר שהתיישן ופעילות מקומות הבילוי עברה לעיר התחתית בחיפה.
בגן אלנבי, מתחת למצפור לזכר מייקל אלנבי, בצמוד למלון ''קראון פלאזה'', הקימה העיריה בשנות ה-1980 מבנה גדול עגול, שנועד לשמש כמרכז של  פאבים ומסעדות אחדים. המקום היה שוקק פעילות, עד לתקופה שבהם דעכה פעילות מקומות הבילוי במרכז הכרמל וכיום הוא ריק.


השטחים של מתחם מגידו, שהיו בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, נמכרו ליזם גד זאבי בתחילת שנות ה-1980. השטחים של וילה דאונס נמכרו ליזם מקומי נוסף. שני היזמים חברו יחדיו, ואיחדו את השטחים, לצורך בנית מתחם מגורים ענק בן כ-300 דירות בכחמש בנינים רבי קומות. בשנת 2024 התחילו בבנית המתחם, ולצורך כך נהרסו המבנים במתחם מגידו, למעט בית שלום אליהו שנותר לשימור, ווילה דאונס ביפה נוף 120. 
נהרס גם בית הספר היסודי "דוד ילין", שהיה נקודת ציון היסטורית וחינוכית חשובה. הוא היה חלק ממתחם מגידו, ולו היסטוריה ארוכה ומרשימה: בתחילת המאה ה-20 הוא נוסד כבית ספר לבנות, חלוץ בתחום החינוך לבנות בארץ ישראל. לאחר קום המדינה הפך לבית ספר יסודי ממלכתי, וצבר מוניטין כבית ספר איכותי ומוביל בחיפה.



בנין יפה נוף 120

מצפור אלנבי ולצידו מלון ''קראון פלאזה''

החומה המקיפה את מתחם מגידו ובית שלום אליהו [משמאל]

בית הספר ''דויד ילין''

שטח ה-120 לאחר הריסתו באביב 2024.
מאחוריו מצד ימין מגדל מגורים בבניה במתחם מגידו.







יום שלישי, 11 ביולי 2023

מנהרת רכבת החוצה את חיפה בקו ישר בין תחנת חוף הכרמל לקרית הממשלה






הפיתרון הנכון  לבעית הצורך בעיבוי מסילות הרכבת החוצות את חיפה הוא הקמת מנהרה עבורן, בדומה למנהרת הכרמל לכלי רכב.

ד''ר מיכה רטנר והמהנדס שמואל גלבהרט, שני אדריכלים ומתכנני ערים בעלי ניסיון של שנים רבות והיכרות מצוינת עם חיפה, מציעים כי הרכבת תעבור במנהרה הזאת בקו ישר מתחנת חוף הכרמל עד קריית הממשלה, שבה תוקם תחנת הרכבת חיפה מרכז. כל תושבי חיפה יוכלו להגיע בקלות לתחנה, אשר תמוקם במרחק קילומטר אחד בלבד מהתחנה הקיימת, ובמקום מרכזי הרבה יותר. אין צורך בתחנת בת גלים, הנמצאת בשימוש מועט, ואפשר להגיע אליה במטרונית.

מנהרה זאת מאפשרת הקמת מספר בלתי מוגבל של מסילות לרכבות מהירות ומחושמלות. היא מאפשרת גם העברת מטענים מסוכנים מהנמל, ומכל מקום אחר, לכל רחבי הארץ.

מנהרה זאת תהיה קצרה, באורך 5 קילומטרים בלבד, כמחצית מאורך המנהרה לכלי הרכב. יתרון נוסף שלה הוא שהיא עוברת בדיוק מתחת למרכז הכרמל, מה שיאפשר הקמת תחנת רכבת בגן האם, מקושרת אל המנהרה באמצעות מדרגות נעות לגובה 250 מטרים, ממוקמות בחלקן העליון לאורך תוואי ואדי לוטם.

שתי קצות המנהרה נמצאות בנקודות מפתח בחיפה, שבהן חייבת להימצא תחנת רכבת גדולה. בנוסף לכך, מנקודת היציאה הצפונית מתחילה רשת רחבה מאד של מסילות ברזל לכיוון צפון, ומנקודת היציאה הדרומית גם יש אפשרות לעבות את מספר המסילות דרומה בלי הגבלה, לאורך התוואי הקיים.

פגיעתה של מנהרה זאת בערכי הנוף היא מינימלית. זאת כי גם בתחנות הרכבת המסילות תהיינה עדיין תת-קרקעיות, והטרמינלים בלבד יהיו על פני השטח. במקביל, ביטול התוואי הקיים יאפשר החיאת קו החוף החיפאי בסגנון הטיילת  של תל אביב, ובניית יחידות דיור חדשות רבות מאד, על בסיס תוכניות הפינוי-בינוי של שכונות החוף. 


יום חמישי, 26 באוקטובר 2017

קְצָת חֲתוּלִים מִתְחַמְּקִים

קְצָת חֲתוּלִים מִתְחַמְּקִים
קוֹלוֹת אוֹרוֹת וּצְלָלִים
בְּלִי אֲנָשִׁים רָבִים

יוֹרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת לֶהָדָר
שֶׁאוֹתָהּ עִצֵּב זָר
לְאֶרֶץ בְּנֵי נֵכָר

אוֹחֵז בְּמַעֲקֶה קָצָר
וְרַגְלַי פֹּה וָשָׁם
בֵּין עֵץ לְיָם




יום רביעי, 21 בספטמבר 2016

חיפה הריקה בתקופת מלחמת לבנון השניה

בתקופת מלחמת לבנון השניה, בשנת 2006, הייתי אחד התושבים היחידים שנשארו להתגורר בעיר. רוב התושבים נמלטו מפחד הטילים, ועברו להתגורר בישובים בטוחים. אין בהדר כמעט מקלטים בבניני המגורים, והמקלטים הציבוריים אינם נתפשים כמתאימים לשהיה של ימים ושבועות. במשך שבועות רבים הסתובבתי לבדי ברחובות המרכזיים השוממים של הדר, כשאיני מאמין למראות עיני. חיפה היתה עיר רפאים. הכל היה סגור ונטוש: שווקים, בנקים, חנויות, ומוסדות ציבור. לא היה אף שירות עירוני. במרכז הכרמל היתה, בימי המלחמה הראשונים, מראית עין של פעילות, כאשר אחת מעשרות תחנות הטלוויזיה שהתמקמו בטיילת פנורמה, כדי לצלם את הטילים שנופלים על העיר, סובבה את המצלמה, על מנת להראות תושבים אחדים.

במלחמת לבנון השניה לא נותרו כמעט תושבים בחיפה. זאת גם כי הם ננטשו ללא שום מערכת תמיכה עירונית. לא היה שום מענה לפניות הציבור במוקד העירוני. כל ניסיון ליצור קשר כל שהוא עם העיריה היה לשווא.

העיריה ופיקוד העורף מנפנפים בנתונים לפיהם כ-85 אחוזים מתושבי חיפה נותרו בה בזמן המלחמה. כיוון שמקורות הנתונים לא התפרסמו אין לדעת מאין נלקחו, ואם אינם פרי הדימיון. בשטח זה נראה אחרת. לא היו אנשים גם במרפסות הבתים. כל החלונות היו מוגפים. לא נראה גם מישהו שיוצא לרגע כדי להתאוורר או לטייל עם הכלב. התושבים נעלמו לחלוטין מהרחובות. לא היתה גם אף תנועת מכוניות פרטיות ותחבורה ציבורית. הדבר מעיד על כך שהתושבים לא הגיעו למקומות העבודה ולבתי הספר.

בתחילת המלחמה קיויתי שיש עוד רבים כמוני שנשארו בעיר. אך כיוון שהסתובבתי בהדר שבועות רבים, ולא ראיתי נפש חיה או תנועת מכוניות, הסקתי שאני אחד היחידים שנותרו בה. תושבי חיפה נמלטו מהטילים כתגובה טבעית. כך עשו גם תושבי גוש דן בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1990/1, ותושבי ישובי עוטף עזה בזמן מבצע צוק איתן.

משאיות הזבל לא עבדו בתקופת המלחמה. למרות זאת לא הצטבר זבל בפחי האשפה וברחובות. לא יתכן שמלאכים פינו את האשפה. המשאיות המגושמות עם עובדיהן הן מטרה גדולה, ולכן היו הראשונות להפסיק לנוע בכבישים, והאחרונות לחזור, יום-יומים אחרי הפסקת האש. תושבים רבים זוכרים זאת בוודאי, כיוון שבעקבותיהן חזרה כל העיר לשגרה. אפשר לבדוק ברשומות העיריה אם המשאיוות יצאו לרחובות במהלך המלחמה. במידה ולא, נתוני העיריה על 85 אחוזים מהתושבים שנותרו בעיר הם מופרכים, כי תושבים רבים כל כך מייצרים המון אשפה, וכאמור לא ראיתי מצבורים בשום מקום.

אף גורם פוליטי לא פעל לשינוי המצב. הקיפאון אחז בכולם. חשתי שתוך עוד ימים אחדים כאלה תחת התקפות הטילים של חיזבאללה, וחיפה לא תחזיק מעמד. כתבתי לאמצעי התיקשורת הארציים על המצב. ימים אחדים לאחר מכן נפתחה המתקפה הקרקעית של צה''ל בדרום לבנון, ובעקבותיה חיזבאללה נכנע.

לאחר המלחמה קיבל ראש העיר תקציבים שמנים לשיקומה, אך הוא ניצל אותם לפרויקטים ראוותניים, ולא לחיזוק אמיתי של תושבי חיפה.

אחד הפרויקטים ההזויים ביותר של יהב היה הקמת מנהרות תשתית בלב הדר, ברחובות הרצל, יל''ג והחלוץ, והרחובות שמקשרים ביניהם. לרשת מנהרות ארוכות אלה, שמכונית בינונית מסוגלת לנסוע בהם, הכניסו את קוי המים, הביוב החשמל והתקשורת. אפשר היה לשדרג את כל הקוים האלה במיקומם הישן, בעשירית מהמחיר שעלו המנהרות. מכעיסה עוד יותר היא העובדה שמנהרות אלה אינן מיועדות לשמש כמקלטים, ובמלחמה הבאה שוב לא יהיה לתושבי הדר היכן להסתתר.

מנהרות התשתית זרו מלח על פצעי התושבים שקיוו להתאושש מאימת הטילים שנחתו עליהם. תושבי הרחובות הרצל, החלוץ ויל''ג התעוררו לאחר המלחמה לקול הבולדוזרים של ראש העיר, שחפרו תחת חלונותיהם משך שנים על שנים 24/7, כשהם מונעים כל אפשרות לחיים תקינים. הקשישים והחולים התקשו לשרוד, בפרט מאחר ולא היתה כמעט אפשרות לגישה פיזית לבתים.

רע מכל אלה היתה התובנה שמאומה לא השתנה, והולך להיות גרוע עוד יותר. לראיה, הדיווחים בתקשורת מהימים האחרונים על סכנת הטילים שעלולים לנחות עלינו. מפרץ חיפה הוא במרכז הכוונת של האויב. פרנסי העיר יתעדכנו אודותיו, במצב מלחמה, בחמ''ל המשוכלל שבנו. תושבי הדר יופקרו עוד יותר לחסדי הטילים, כיוון שבמסגרת שיפור מראה רחוב הרצל הסירה העיריה מכניסות הבתים את קירות המגן שנבנו בזמן מלחמת העולם השניה, אשר יצרו מחדרי המדרגות מקלטים מאולתרים.

בישראל, סכנות מלחמת הטילים המודרנית הופכות את העורף לפגיע יותר מהחזית ואת האזרחים ללוחמים האמיתיים. לאחר המלחמה חזרו תושבי חיפה לבתיהם והמשיכו בשגרה המבורכת, אך אין בחיפה מוכנות אמיתית לקראת הבאות.

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

בחירות לועדי שכונות בעיר חיפה

ועד שכונתי מטפל, במישרין ובעקיפין, באינטרסים כספיים ובזכויות קנייניות של אלפי דיירים, באמצעות ועדי הבתים בשכונה. זאת אחריות כבדה, שמחייבת חשיבה והתאמת מסגרת ברורה לפעילות, קבלת יעוץ וליווי של אנשי מקצוע, והסדרת מערכת חוזית מפורטת.

בחירות תקופתיות, אישיות וישירות הן הדרך הראויה לבחירת נציגי תושבים לועדי שכונות. לבחירות יש השפעות על מימדים שונים של הון חברתי. הבחירות משפיעות לחיוב על מודעות התושבים לייחודה של השכונה ועל הזדהותם עמה. מערכת הבחירות מביאה להידוק קשרים בתוך רשתות חברתיות ולגידול בהון החברתי המלכד. עם זאת, נדרש מאמץ מתמשך ומקיף לחיזוק האמון וקשרי הגומלין, במעגלים השונים של חיי הקהילה.

המלחמה האוירית שינתה את סף הפגיעות של המדינה-אומה. פלישות אליה שהתרחשו במישור האופקי היו קלות יחסית לגילוי מוקדם, באמצעות מעקב אחרי תנועות של חיילים, אוניות, או הטלת מצור. אך המלחמה האוירית פתחה לרווחה את שערי השמיים, ועלולה לפרוץ מכל כיוון אפשרי. ''אינסופיותו של המימד האוירי מאפשרת אינספור אפשרויות לתוקף''. ההבדל בין אזרח לחייל היטשטש וכמעט נעלם. המלחמה האוירית פוגעת במוקדי הליבה של הכלכלה וגובה את חייהם של אזרחים רבים מאד. בהמשך לכך, המפציצים והטילים זורעים באוכלוסיה בהלה, חוסר סדר חברתי ותבוסתנות, שמערערים את יציבות השילטון. המלחמה האוירית הפכה בשל כך למלחמת עצבים מתישה. המדינה שמנצחת היא זאת שבעלת המוכנות הפסיכולוגית הרבה ביותר. האזרחים הם לפיכך לא הקורבנות הרבים ביותר בלבד, אלא גם הלוחמים החשובים ביותר, האחראים על הסדר החברתי, העלאת המורל, והערכות למתקפה האוירית הבאה.

בישראל, סכנות מלחמת הטילים המודרנית הופכות את העורף לפגיע יותר מהחזית ואת האזרחים ללוחמים האמיתיים. הגנה אזרחית ראויה מחייבת שכונות מאורגנות, מסודרות ומוכנות, שבראשן עומדים אנשים בעלי הכשרה, ניסיון ותמיכה ציבורית מלאה.

למרות זאת, בעיר חיפה אין ועדי שכונות נבחרים ברוב השכונות אלא ועדים מתנדבים. מתנדבים אלה הם: חסרים סמכות לטיפול בבעיות, חסרי הכשרה, חסרים כלים מתאימים, בלתי מחויבים, ועוד. אך בחיפה הם זוכים להכרה רשמית של העיריה והם מופיעים ברשומות כראשי ועד שכונה.

בחיי השיגרה, תושבים רבים בעיר קובלים גם על הזנחה בשכונות. גם מתנדבי השכונות משמיעים את קולם. אך כיוון שאין כוח ציבורי מאורגן מאומה אינו משתנה. יתכן ונוח לעיריות שזה המצב. צמצום כוחם של ועדי השכונות וצמצום הקשר עם הבוחר טוב לקואליצית העסקנים במועצת העיר. זאת למרות שהמצב יוצר קפאון והתדרדרות באיכות החיים בעיר. בנוסף, הגופים המאורגנים היחידים שאליהם זורמים כספים הם חברות כלכליות גדולות שהעיריה מתקשרת איתם בחוזים.

יש לחייב בחוק את העיריה לקיים בחירות קבועות לועדי שכונות. במצב אידאלי, מתוך הנבחרים לועדי שכונות ייבחרו גם חלק מחברי מועצת העיר. ועד השכונה אינו מסוגל לפעול בהתנדבות. העבודה היא רבה ומקצועית. עלות ניהול ועד שכונה מתפקד היא זניחה. עיר כמו חיפה, שתקציבה הוא מיליארדי שקלים, יכולה להרשות לעצמה לתקצב ועדי שכונות בסכום של מיליוני שקלים אחדים בשנה, ולאזן את סדר העדיפויות הלקוי.

בתקופת מלחמת לבנון השניה, בשנת 2006, הייתי אחד התושבים היחידים שנשארו להתגורר בעיר. רוב התושבים נמלטו מפחד הטילים, ועברו להתגורר בישובים בטוחים. אין בהדר כמעט מקלטים בבניני המגורים, והמקלטים הציבוריים אינם נתפשים כמתאימים לשהיה של ימים ושבועות. במשך שבועות רבים הסתובבתי לבד ברחובות המרכזיים השוממים של הדר, כשאיני מאמין למראות עיני. חיפה היתה עיר רפאים. הכל היה סגור ונטוש: שווקים, בנקים, חנויות, ומוסדות ציבור. לא היה אף שירות עירוני. במרכז הכרמל היתה מראית עין של פעילות, כאשר אחת מעשרות תחנות הטלוויזיה שהתמקמו בטיילת פנורמה, כדי לצלם את הטילים שנופלים על העיר, סובבה את המצלמה, על מנת להראות תושבים אחדים. אף גורם פוליטי לא פעל לשינוי המצב. חשתי שתוך עוד ימים אחדים כאלה תחת התקפות הטילים של חיזבאללה, וחיפה לא תחזיק מעמד. כתבתי לאמצעי התיקשורת הארציים על המצב. ימים אחדים לאחר מכן נפתחה המתקפה הקרקעית של צה''ל בדרום לבנון, ובעקבותיה חיזבאללה נכנע. לאחר המלחמה קיבל ראש העיר תקציבים שמנים לשיקומה, אך הוא ניצל אותם לפרויקטים ראוותניים, ולא לחיזוק אמיתי של תושבי חיפה.

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

הפסדי הכרמלית

הכרמלית נמצאת בהפסדים כל השנים כי מכונות הכרטיסים שלה היו בלתי יעילות להחריד, וכתוצאה מכך אנשים רבים נמנעו מלנסוע בה. 
לאחרונה התחילו לכרטס בה באמצעות כרטיס רב-קו, עם טעינה נפרדת של הכרטיס במכשיר יחודי לכרמלית, ובעקבות זאת עלה מספר הנוסעים. 
לאחר שיתאפשר להשתמש בטעינה הכללית של הרב-קו גם בכרמלית, ובמסגרת 90 הדקות לנסיעה בודדת, מספר הנוסעים יהיה גבוה מאד.

יום שבת, 26 במרץ 2016

כריתת החורש בואדי שבין רחוב יותם לרחוב מבצע יהונתן בחיפה

בקי וינרוב לא זזה בימים אלה מהבית. למעשה, היא לא זזה ממנו כבר שבעה חדשים. היא שומרת על השטח שלפניו מכורתי העצים. בין רחוב יותם 6 ל-8 יש גרם מדרגות קסום שמוביל לחורשה נפלאה, שיורדת לואדי שממשיך לרוממה הישנה, ויוצא ליד מגרש החניה של בית הספר הריאלי ברחוב מבצע יהונתן.
לפני שבעה חדשים התעוררה בקי, שמתגוררת במקום, ועימה הוריה ניצולי השואה הקשישים, לקול רעש של משורים מכניים. כשיצאו לשטח לפני הבית ראו פועלים זרים של קבלנים פרטיים אשר כרתו, בשטח של כדונם, כחמישים עצים גדולים, יפים ועתיקים, שצמחו במקום מאז קום המדינה. העצים נחתכו לקורות קטנות, והועמסו על שתי משאיות.
שום גוף לא לקח אחריות על המעשה. כמובן שהפועלים התחמקו, ובמקום לא היה מי שיסביר ויתרץ זאת.
בנוסף, עצים רבים, ממעלה הואדי ועד מוצאו, סומנו במספרים. המספר הגבוה הוא 300, וזאת אומרת שכ-300 עצים עומדים בפני כריתה בימים אלה.
כאשר בקי ואימה ראו שעומדים לכרות את שני העצים הענקים והמפוארים שלפני הבית שלהן, הם קשרו את עצמם לעצים אלה ומנעו בגופן את הכריתה.
הן הצילו את שני העצים, אך לא את חמישים העצים של החורשה הקטנה.
התוכנית של הכורתים היא להמשיך בכריתה לאורך הואדי. המטרה היא כנראה, לדבריהם, לסלול כביש במקום. אך הם לא הציגו שום אישור כתוב מהעיריה או כל גוף אחר.
חלק מהכריתה בוצעה בעצים פרטיים של משפחת ויינרוב, שהאם מטפחת במשך יותר מחמישים שנה.
בואדי הזה חיים חיות בר רבות, והוא פנינת טבע שאסור לגעת בה. תלמידי בתי ספר, וגן הילדים שצמוד לואדי, באים ומטיילים בו דרך קבע. לתושבי השכונה הוא בבחינת ריאה ירוקה חיונית, אשר בחורף זורמים בה שני נחלים.
האמא היא משוררת וסופרת ספרי ילדים מותיקי חיפה, אשר עוד בשנת 1973 פורסמה עליה כתבה בנושא הקשר העמוק שלה לבית זה, ועל הקשרים הענפים שהיא יצרה בהשראתו.
בקי היא אומנית שיפוץ, סופרת וצלמת, ילדת טבע שמסרבת שיגזלו את נוף ילדותה ללא סיבה מוצדקת. החיות בואדי הן חיות המחמד שלה, והיא מטיילת בו עם החתולים שלה. יש בואדי הרמוניה בין אדם לסביבה, שקשה מאד למצוא כיום.
כאשר התחילה כריתת העצים נכנסו בני משפחת וינרוב להלם ולחרדה מתמשכת. המעשה בא עליהם בהפתעה גמורה, בלי הודעה מוקדמת, בלי תוכנית כלל, ובלי ידיעה מה עומד לקרות. לא הודיעו מאומה לאף אחד מהדיירים שמסביב לשטח. ההלם גרם לתחושת חוסר ישע ואובדן עשתונות. בקי הפיצה את המעשה ככל יכולתה בקרב מכרים עוד לפני שבעה חודשים, אך לרשת החברתית ולתיקשורת היא פנתה רק היום.
הגננות של גן הילדים הצמוד, 'גן יותם', פרצו בבכי כאשר הן הגיעו ביום ראשון לפתוח את הגן, לאחר הכריתה של חמישים העצים, אשר התבצעה ביום שישי, כאשר הגן היה סגור, ללא ידיעתן. הן ראו מולן קרחת יער מצולקת, במקום שהן היו מטיילות בו עם הילדים וחוזות בהמוני הרקפות שבין העצים.
החוויה עומדת לחזור בימים הקרובים, ככל הנראה. הכורתים הגיעו ביום שישי האחרון, 25/03/2016, והתחילו בכריתה של הגדר החיה שצמודה לבית והאם טיפחה כל השנים. היה שם מהנדס, שצרח על האם כמו משוגע ואמר: ''אני עושה פה מה שאני רוצה!''. האישה הקשישה והקטנה בת השמונים ושתיים הצליחה לעמוד ולגרש את הבריונים. הם נעלמו במורד הואדי.
האם לא בטוחה, אך חושבת ששמעה אותם אומרים שיחזרו ביום ראשון זה.
בקי ואמה יעמדו שוב מולם, ובמידת הצורך יקשרו את עצמן לעצים היקרים.
יש לשתיהן חשש כפול: הן חוששות מהפועלים המפחידים, שחמושים במשורים, ונשארים בלי פיקוח במקום מול שתי נשים בודדות. החשש השני, שמשותף להן ולגננות, הוא שהכריתה תתבצע בזמן שהן אינן נמצאות במקום.
סביר שיתנהל במקום מאבק קולני, מבלי שתהיה נוכחות משטרתית. המשטרה ביקרה במקום בעת הארוע שתואר, לאחר שבקי התקשרה. לפועלים לא היו אישור, והם מסרו שמות מזויפים. אך למרות זאת זוג השוטרים לא עשו מאומה. 
מכיוון שבקי ואמה עוררו מהומה לא קטנה, הגיעו למקום בעלי ענין נוספים, שהוזמנו על ידי כל המעורבים. בקי הזמינה נציג של מכבי האש, אשר טען שהנושא אינו מענינו, והמליץ לפנות לעיריה.
הפועלים הזמינו שני קבלנים שונים, אחד 'חביב' והשני לא, אשר גלגלו את האחריות אחד על השני. התשובה החמקמקה שלהם היתה שהשכנים הזמינו אותם, אך הם סירבו למסור את שמות השכנים האלה.
יתכן ומדובר ברשת של כורתי עצים, שמסתובבים בעיר וכורתים עצים גדולים ושמורים למטרות בצע כסף, בעצימת עין של הרשויות.
יתכן שהם הזכיינים של העיריה לצורך גיזום וטיפוח העצים במקום. זאת כי הם אמרו לבקי כדלקמן: ''האם את מוכנה לחתום על כך שאת אחראית על כל הואדי, למקרה שמישהו מהשכנים או מהילדים ימותו בו.''
לאחר מכן הם נעלמו עם שתי משאיות עמוסות עצים. 
בקי פועלת נמרצות בקרב התושבים הסמוכים להגברת המודעות לטבח בעצים, אך דרושה גם עזרה דחופה של סיעות הירוקים בעיריה, של ארגוני ופעילי איכות הסביבה בחיפה, וכמובן של כל הרשת החברתית.
אפשר ליצור קשר עם בקי דרך דף הפייסבוק שלה ובאמצעותי.
בדף הפייסבוק שלה העלתה בקי תמונות יפהפיות שצילמה של נופי הואדי, שבו הצמחיה וחיות בר רבים, והוא ממש שמורת טבע עירונית שראויה לכל משמר.
בתמונת המפה נראה הואדי בבירור בין רחוב יותם לרחוב מבצע יהונתן. על פי המיקום, ועל פי תופעות דומות שמתרחשות בתקופה זאת בחיפה, עולה גם החשד כי כריתת העצים היא יוזמה של קבלן פרטי, אשר מעונין להכשיר את השטח באורח בלתי חוקי לצרכי בנייה.


תמונת הואדי בין הרחובות יותם למבצע יהונתן
העצים לפני בית משפחת וינרוב
עצים מסומנים בואדי, ככל הנראה מיועדים לכריתה
השטח ממנו נכרתו כחמישים עצים
מגרש החניה של בית הספר ברחוב מבצע יהונתן