במלחמת לבנון השניה, בשנת 2006, עמדה העיר חיפה בפני קריסה מוחלטת, לאחר שמרבית תושביה נטשו אותה בעקבות מטר טילים שנמשך חודשים אחדים, אך עובדה זאת טויחה על ידי בעלי ענין שונים.
במשך שבועות רבים הסתובבתי ברחובות העיר, ולא ראיתי נפש חיה. גם פחי הזבל היו ריקים. העיר חזרה לפעולה בעקבות משאיות האשפה, שרוקנו חיש מהר את קומץ האשפה שהצטברה במהלך המלחמה.
שום דבר לא פעל בעיר במהלך המלחמה: מוסדות החינוך, משרדי הממשלה, התחבורה הציבורית, שירותי העיריה, הבנקים, הסופרמרקטים והשוק, החנויות והקניונים, הדואר ועוד. הכל היה סגור!
לא טיל ענק עמד להכריע את חיפה, אלא טיל קטן אחד או שניים נוספים, שהיו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". לא היה חסר הרבה לכך שהנשיא בוש יכריז שהמצב הוא תיקו, ויש להביא להפסקת אש מידית כדי למנוע אסון הומניטרי בחיפה.
אחרי המלחמה עלו יונה יהב וחבורתו על העיר עם בולדוזרים ותקציבי שיקום שמנים, ובמסווה כותרות פומפוזיות חרבו אותה על תושביה והביאו אותה למצבה כיום.
זאת כדי ליצור אשליה של עשיה, במקום מציאות של תיקון.
חיפה במלחמה היתה כל כך מתה, שהאויר בהדר היה לפתע נקי, ואפשר היה לחוש את הפיח שהצטבר על הקירות בבנינים במהלך השנים כמו שכבת טיח בעובי סנטימטרים אחדים. בז"ן בלבד המשיכו לפעול, משחררים אדי בנזן קלים. הבנתי אז שחיבים להרחיק את בז"ן מהמטרופולין, פחות מחמת הזיהום והסכנה הבטחונית, ויותר כדי שלעיר יהיה סיכוי להיות עיר נורמאלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה