השבוע ביקרתי בתערוכת דאלי במרכז הקונגרסים. התרשמתי מאד מהתערוכה, שהיא ארוע חד פעמי באיכותו. המיקום במרכז הקונגרסים הוסיף מימד מיוחד: צורת הצדף יוצאת הדופן וצבע הארד של המבנה השתלבו עם צבעי הארד והצורות של פסלי הארד הענקיים של דאלי בחלל התערוכה. דרך הקירות השקופים נשקפו הכרמל הירוק והים התכול, וביחד נוצרה חוויה ייחודית של צורה וצבע, שדאלי בוודאי היה מברך עליה.
דאלי הגאון האקסטרווגאנט הפך כיום, ובצדק, למוצר מדף בכל בית, והשפעתו על חיינו, הסוריאליסטיים כשלעצמם, היא רבה מאד. בגלל הייחודיות שלו ספק אם יש הוגי דעות שמסוגלים לחקור ולתאר את השפעתו כראוי.
אך את החוויה החד פעמית של תערוכת דאלי אני מבקש לנצל כאן כדי לספר על יצירת האמנות שהשפיעה עלי יותר מכל, וייתכן גם על חיפאים אחרים. מדובר ככל הנראה ביצירה של אמן חיפאי, ולכל הפחות כזאת שהוצגה פעמים אחדות בחיפה ושוכנת בה דרך קבע.
אני שייך לדור שהושפע מאמנות שנות ה-60, שדאלי היה בין נושאי דיגלה. זאת היתה אמנות שדגלה באכספרסיוניסטי ובמופשט כדרכים לתאור האדם. באותם ימים כמעט ולא נותרו אמנים שעסקו באמנות בסגנון הקלאסי. באחד הימים בשלהי אותה התקופה הגעתי במקרה לתערוכה בבית רוטשילד, כנראה של אמנים מקומיים, ואת תשומת ליבי תפש מיד ראש פסל משיש לבן של אישה יפהפיה בסגנון קלאסי מובהק, בגודל טבעי, שהוצב במרכז התערוכה.
ההשפעה של הפסל עלי היתה מדהימה. לא זאת בלבד שחזיתי בדמות האישה היפה ביותר שראיתי בחיי, יפה הרבה יותר מאשר כל דמות אחרת בחיים או באמנות, אלא שהיו לה גם איכויות רוחניות עזות. היופי קרן ממנה באורח כזה שהוא השפיע בצורה מבורכת, מרפאת, על כל הצופים. זאת היתה הילה מוחשית שהשפיעה למרחקים, והותירה אותי מוכה אלם מכדי שאוכל לתאר ולבטא את החוויה. בהיעדר מילים כדי לתאר את עוצמת ההתפעלות והמורכבות לא נותר לי אלא לשאת בשקט בקירבי את החוויה, ולהמשיך בדרך חיי כדי לנסות ולפענח בדרך מקורית משלי את סוד היצירה.
שנים אחדות לאחר מכן שוב ראיתי את היצירה, מוצגת בבית האמנים על שם מרק שאגאל בשדרות הציונות. שוב ניצבתי מוכה אלם. לפסל ראש האישה היפהפיה והחושנית היתה כעת עבורי עוצמה רוחנית חזקה עוד יותר. היא נשאה בגאון על צווארה את כל חוכמת העולם ויופיו. הבנתי כי סוד האיכות הרוחנית יוצאת הדופן שבקעה ממנה אינו נובע מקווי הפנים הקלאסיים, המדהימים ביופים, של ראש אישי פטריצי, אלא הוא נובע דווקא מהקפלים העדינים האינסופיים של העור, שהפסל השכיל לחקוק בשיש. הוא הצליח לגלם, באמצעות הניגוד בין קווי היופי החדים לקווי האופי הרכים, נצח רוחני של שלווה, של כוח ושלום כאחד. בדיוקן זה העל אנושי הנשגב ביותר השתלב בטבעיות רבה באנושי והארצי ביותר.
עדיין לא הייתי מסוגל להתחלק בחוויה עם הזולת. כמו שהיצירה העניקה תחושות וכיוונים אינסופיים לגבי ההווה ולעתיד, היא גם גילמה באופן מופלא את העבר. היא מילאה עבורי, בלי מילים, חלל ענק של דור קרוב מן העבר שלא זכה לתיאור בספרי ההיסטוריה, כיוון שלא נמצא מי שישכיל לכתוב עליו. דור של טרגדיות ודרמות, טעויות והישגים, אהבות ושנאות, חיים ומוות, שמהם נודע מעט מזעיר, ונגזר עלינו לחוות מחדש.
עברו שנים אחדות נוספות, ושוב ראיתי את הפסל. הפעם, להפתעתי, כנראה בבית בעליו, בדירה באחד הרחובות הסמוכים לשדרות הציונות, שאליה הגעתי במקרה כשליח. שוב נתקפתי באותה התפעלות ואלם קול. התעוררה בי גם תחושת אנוכיות עזה של רצון שהפסל יהיה שלי במובן הרוחני והמעשי, כך שאוכל לגלות מהן התובנות שהביאו את האמן ליצור את היצירה המופלאה.
מידי פעם אני מתעורר וחושב עליה, ושואל את עצמי האם הסיבה לכך שהיצירה לא זכתה לפרסום, כמו של דאלי לפחות, אינה נובעת מכיוון שהאמן עורר בצופים, במקביל להערכה הביקורתית, את אותן תגובות פנימיות נוספות של התפעלות עד כדי אלם, שעליהן עוד נוספו תחושת אנוכיות וסקרנות יצירתית, עם קריאה פנימית של יציאה לדרך חדשה.
בדאלי יש קסם וחן רב ואנושיות כובשת וחושנית, אך הוא לא השכיל להתעלות לדעתי לאותה דרגה של נצחיות שאליה הגיע האמן שיצר את ראש האישה משיש לבן. הנישגב המופשט של דאלי מתגמד מול הארצי הקלאסי של האמן האלמוני.
כיום, יותר מעשרים שנה לאחר שראיתי את הפסל בפעם האחרונה, עדיין יש בי סקרנות רבה לגבי היצירה. אני מבקש לדעת מי היתה האישה המיוחדת, הצעירה וחסרת הגיל כאחד, ששימשה כמודל, ומה הן קורות חייה עד היום. מי היה האמן, מתי יצר את היצירה, באיזה תנאים, ומה היו מקורות השראתו. מה עלה בגורלו ומה עלה בגורל הפסל. האם היצירה מוצבת עדיין באותה דירה, או שנמכרה ואולי מוצגת במקום אחר, והאם יש עוד אנשים ששותפים לחוויה הזאת שתיארתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה