הפיצוץ בכור שבעיר פוקושימה ביפן הוא תזכורת לתרחיש גרוע במיוחד, שבישראל לא עושים די כדי להתכונן אליו.
ב-1927 לא היו בישראל מפעלים מסוכנים. נוסיף לכך את העובדה שרעידת אדמה בשנות ה-2000 תמצא מדינה צפופה הרבה יותר, עם 7 מיליון תושבים לעומת מאות האלפים שחיו בה בעת הרעידות הקודמות - והמחיר עלול להיות בלתי נסבל.
הרבה כוחות פועלים במגרש הזה: גורמים נדל"ניים, ראשי מועצות שרוצים להגדיל את הארנונה בשטחם וכמובן בעלי המפעלים.
הרבה מאוד פוליטיקה יש מאחורי מיקום המפעלים. הרשויות המקומיות בישראל מודעות לסכנות במפעלים אלה ומתברר כי המושג 'לא בחצרהאחרית שלי' תקף מאד בישראל.
עיר חזקה מבחינה פוליטית תצליח למנוע הקמת מפעלים ומתקנים מסוכנים בשטחה.
חבית הנפץ הגדולה ביותר בישראל היא באזור שרק לפני חמש שנים ספג במשך שבועות ארוכים טילים מכיוון צפון - מפרץ חיפה: שם שוכנים בתי הזיקוק, המפעלים הפטרוכימיים, מסוף הכימיקלים בנמל ובו מכל אמוניה ענק, תחנת כוח של חברת החשמל, מפעלי חברת חיפה כימיקלים, מפעלי חוד מתכות, מפעלי דשנים וחומרים כימיים, מפעלי מלט, מפעלי צבע ופלסטיק ועוד - וכל זה לצד ריכוז האוכלוסייה הגדול והצפוף של חיפה ויישובי הקריות.
חוסר התיאום בא לידי ביטוי למשל לגבי מכל האמוניה במפרץ חיפה. התברר שעיריית חיפה לא מוכנה להוציא היתר בנייה למיגון - כי היא טוענת שכל המפעל הוקם ללא היתר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה