עינת קליש רותם מוחה על כך שהמתכננים והאדריכלים מתעניינם בד' האמות של משבצת הקרקע שאותה נשכרו לתכנן, ותו לא.
גם ארגוני איכות הסביבה, ברובם, נעדרים ראית עולם מרחבית.
התכנון האזורי הלקוי, בשילוב אינספור הפרות הבניה, ומדיניות השיכון הגרועה, הם האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.
כל ניסיון להציג את הצורך לפנות את המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה כחלק מהמחדל הכולל של חוסר התכנון האזורי בישראל נתקל בהתנגדות של 'הירוקים'. הם מעדיפים להתמקד 'בנושא הספציפי'. לא מעניין אותם שבמרחק קצר ממקום מגוריהם, ברחבי הגליל המערבי והתחתון, משתרעים רצפים אורבניים של בניה צמודת קרקע, בשטחים שגודלם פי כמה מזה של כל מטרופולין חיפה, ואשר לכ 80-90 אחוזים מהבנינים שבהם אין אישורי בניה, והם נעדרים תכנון עירוני. רצפים אורבניים אלה ניתן היה למפות בעבר באמצעות תצלומי אויר בלבד. כיום אפשר לראותם היטב ב'מפות גוגל', ובאמצעות 'גוגל סטריט וויו' לסייר ברחובותיהם ולהתבונן בחזית של כל בנין.
רצפים אלה נוצרו על ידי חמולות שבנו על שטחי הקרקע הפרטיים שלהן. סביב בית בודד של האב הקדמון, בכפר קטן חבוי בין ההרים נבנו, מאז קום המדינה, בנינים לצאצאיו למאות ולאלפים, אשר יוצרים את השכונות השונות בכל רצף אורבאני.
מנגד לרצפים אלה מתפרש האמפיתאטרון הטבעי של מפרץ חיפה במלוא הדרו, וקורא לאתגר של עיצוב מופתי של פני הנוף.
פעילי הסביבה שחתמו השבוע על המניפסט לפינוי המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה, והחלפתם בתוכניות בינוי ירוקות של המאה ה-21, חייבים לדעת כי על רקע התמשכות ההפקרות בנושא הפרות הבניה במדינה קריאתם צפויה לכישלון, והם יהיו לא יותר מאשר 'קיסם במדורה'. אך אם הם ישלבו את מחאתם בראיה המרחבית הכללית יהיה בידיהם קלף מיקוח רציני.