הפגנת תושבי הדר

עיתון ''הארץ'' פרסם כתבה נרחבת על הפגנת תושבי הדר, כולל ביטוי נרחב לחוסר האמון שיש בין תושבי השכונה לראש העיר: חוסר האמון והזעם זכו לביטוי נרחב גם ברשתות החברתיות.
בפייסבוק הוקמה קבוצה בשם ''יונה יהב לא הביא אותי להדר'', בעקבות התבטאותו המתנשאת של ראש העיר כלפי המפגינים, אליהם התייחס כאילו הוא האבא שלהם.

יהב הפך את חיפה ל''עיר בהפרעה קבועה''.

להלן קטעים מהכתבה:

"לאצטדיון יש כסף", צעק אחד המפגינים ואחר צעק "השכונה מתפרקת".
"התוכניות יתבצעו בשטח", ניסה יהב להסביר, "אני לא מבין את הצעקות האלה".
הוא הסתובב ועלה בחזרה לבניין העירייה תוך שקהל המפגינים קורא לו קריאות בוז. מיד לאחר מכן פרצו המפגינים בריקודים ותיפופים.

למרות שנדמה ששכונת הדר בחיפה זוכה לפריחה מחודשת בשנים האחרונות מבחינת אוכלוסייה ותרבות, הרי שהתושבים טוענים שהשכונה עצמה מוזנחת, ועל אף פניות חוזרות ונשנות בשנים האחרונות לעירייה לא נעשה די בשביל לשקם את התשתיות.

"בזמן שהעירייה ממשיכה לבנות שכונות חדשות בדרום העיר ובמערבה, השכונות הוותיקות ממשיכות להיות מוזנחות ונשכחות", מספר פעיל במועצת השכונה, אשר לוי. לדבריו, אין תאורה מספקת בגרמי המדרגות שחוצים את השכונה והתושבים נמנעים מללכת בהם בשעות הלילה, המדרכות במצב רעוע בחלק מהשכונה ואי אפשר ללכת עם עגלות תינוקות, תשתיות ניקוז הביוב במערב השכונה לא הוחלפו זה שנים ובעיתות גשם נוצרים "נחלים" ברחבי השכונה וגם בורות שלא בהכרח מתוקנים לאחר מכן. בנוסף טוענים התושבים כי אין מספיק גני משחקים ואלו הקיימים הם ישנים ומוזנחים.

"התברר שלא רק שלא הולכים לעשות עוד דברים, אלא שגם במה שהובטח הולכים לעשות חצי עבודה", אומר פיקס ומצהיר שמבחינת התושבים זה היה הקש ששבר את גב הגמל. "אני אישית יכול לומר שאנחנו נמצאים במצב של אובדן אמון משום שתוכניות שהובטחו ואפילו דברים קריטיים, מבוטלים ויוצאים מתוכניות העבודה", מוסיף לוי. על אובדן האמון נוספת לדבריהם גם העובדה שבעיר מושקעים כל הזמן כספים, רק שהכספים לא מופנים אליהם. "ראינו השקעה של מיליוני שקלים באירועי חוצות ובאצטדיון הכדורגל ובהיכל הספורט ברוממה, ואנחנו שואלים איפה ההשקעה באזרח הקטן שבסך הכול רוצה ללכת על מדרכה נורמלית? זה כמו מדינת עולם שלישית" אומר פיקס.

להמשך קריאת הכתבה ב''הארץ''

נמל המפרץ - עלבון לאינטליגנציה ובדיחה עסקית

לפניכם הדמיות של נמל המפרץ. הנמל הוא שטח ים מיובש, שעיקר שטחו הענק מיועד לשמש כמגרשי מכולות ומסוף דלקים בלב המפרץ. התוכנית אושרה עוד בשנת 2012, ובשנת 2014 זכתה חברת אשטרום-שפיר במכרז להקמתו. כל זאת בברכתה הנלהבת של עירית חיפה, ותחת קשר שתיקה תקשורתי. התוכנית הזאת היא עלבון לאינטליגנציה ובדיחה עסקית. שטח שהוא מהיפים והיקרים שנמצאים בכוכב הלכת שלנו עומד להתכסות במגרשי מכולות מכוערות, שיספקו פרנסה לבודדים בלבד. מחדל נוסף זה במצעד האיוולת המקומי מתווסף לרשימה ארוכה. זיהום האוויר מעציב ומכעיס עוד יותר. 

פינוי הדרגתי של המתקנים הפטרוכימייים ממפרץ חיפה

נושא מרכזי לעתיד ישראל הוא החשיבות שיש לסילוק המפעלים הפטרוכימיים המזהמים ממפרץ חיפה, שגם מסוכנים מאד מבחינה ביטחונית, בנוסף לתחלואה הרבה שהם גורמים לתושבי האזור. בשטחי המפעלים האלה יש להקים אזורי מגורים ותעסוקה מתקדמים. בדומה לפינוי הבסיסים הצבאיים במרכז, יתרום פינוי המפעלים מאד לפתרון בעיית הדיור. המפעלים הפטרוכימיים, ובראשם בז''ן, יושבים על קרקעות יקרות ערך, לחוף ים ונחל וצופים אל נוף מרהיב, בלב ריכוזי אוכלוסיה. המסים שהם משלמים למדינה נמוכים לאין ערוך לעומת המסים שתשלם אוכלוסיה שתגור במקום, במאות אלפי דירות שאפשר לבנות. את המפעלים, ובנוסף גם חלק נכבד ממתקני הנמל החדש המתוכנן שהם מיותרים, צריך להעביר לארצות עולם שלישי, ולו מהסיבות של כדאיות כלכלית, כמו שהעבירו בשעתו את תעשיית הטקסטיל לארצות כאלה.

בימים אלה מתנהל הליך התנגדויות לתוכנית המתאר החדשה של חיפה, אשר  מצדדת בהמשך פיתוח המפעלים ובהקמת נמל מפלצתי עם שטחי מגרשי מכולות אינסופיים. ראש העיר חיפה, יונה יהב, והקואליציה שלו, מצדדים בהקמת הנמל ובפיתוח המפעלים, וכתוצאה מהכשל הזה חיפה הולכת ומתפוררת מבחינה כלכלית-חברתית.  לתוכנית המתאר החדשה מתנגדים ארגוני ה''ירוקים'' בחיפה והצפון, אשר רואים בה גזר דין מוות לעתיד האזור.

כאלטרנטיבה לתוכנית המתאר שבדיון מובאת להלן תוכנית מפורטת להפיכת מפרץ חיפה לאזור מגורים ותעסוקה מתקדמים. מדובר בתוכנית מורכבת, אשר יש בה מרכיבים אחדים שמשולבים זה בזה. תוכנית זאת צריכה לכלול, בין היתר, את הסעיפים הבאים:
א. פינוי כל המתקנים הפטרוכימיים במפרץ, מא' ועד ת', כאשר יש להתחיל בפינוי עם חוות המיכלים שנמצאת לחוף הים בין נמל הקישון לקרית חיים, שבה נמצא גם מיכל האמוניה המסוכן. פינוי חוות המיכלים יאפשר הקמת טיילת ורצועת נופש לאורך חוף הים, שבעורפן ייבנו שכונות מגורים יוקרתיות. את טיילת החוף יש להאריך ולפתח צפונה באותה המתכונת עד לנהריה, ולחבר אותה בדרומה לחזית הים העירונית שמתוכננת לקום בחיפה.
ב. בשטחי המפעלים, ובאמצעות שידרוג השטחים הבנויים והפתוחים הנוספים באזור, שבהם מתאפשרת כיום בניה מינימלית בלבד כתוצאה מזיהום האויר הכבד, תתאפשר תוספת של מאות אלפי דירות ואזורי מסחר ותעסוקה מתקדמים, אשר ישנו את פני האזור לחלוטין, תוך יצירת תקבולי מסים למדינה שיהיו גדולים עשרות מונים מאשר כיום, ופיתרון חלק ניכר ממצוקת הדיוק שקיימת כיום במדינה.

ג. הרחבת נמל חיפה המזרחי חייבת להיעשות במידה מתונה ומבוקרת, כך שיענה על צרכי המשק הישראלי והובלה יבשתית למדינות סמוכות. אין כלל צורך בנמל בשטח מפלצתי שיספק תעסוקה למספר אנשים מועט בלבד, כי כל מה שנעשה בו הוא שמגיעות אליו אוניות ענק כדי לפרוק המוני מכולות שלמחרת עוברות אל אוניות קטנות. הרחבה נוספת של הנמל עשויה להתבצע בחלקו המערבי, באמצעות הארכת שובר הגלים של הנמל הצבאי החדש, והוספת שובר גלים נוסף עבור מרינה באזור החוף השקט.

ד. יש להגדיל, בהדרגה, את שטח שדה התעופה חיפה ולהפוך אותו לשדה בינלאומי שיספק תעסוקה לאלפי תושבים, באמצעות יבוש הים כחלק משולב בשובר הגלים הצפוני של הנמל המזרחי החדש שיוקם. בכל המקומות בעולם שבהם יש שדה תעופה שנכנס לתוך הים מדובר בפרוייקט יוקרתי, שממתג את העיר לרמה הגבוהה ביותר.
ה. את פארק הקישון יש להרחיב באופן שיהפוך לפארק מטרופוליני. את ערוצי הנחל במישור המפרץ יש להרחיב ולהאריך באופן שיגיעו לכל ערי המפרץ וישמשו את התושבים לפעילות נופש ימית, כמו שמקובל בערים ששוכנות לחופי נחלים. בלב הפארק יש להקים קרית ספורט בינלאומית, ובמרכזה איצטדיון כדורגל במקום זה שהוקם בחוסר תכנון בדרום חיפה. 

הפינוי של המתקנים הפטרוכימייים ממפרץ חיפה ייעשה בהדרגה, מתקן אחרי מתקן, ומהקל אל הכבד. מה שנראה כקל ביותר לביצוע, ואולי גם המשתלם ביותר מבחינה כלכלית ובטחונית למדינת ישראל, הוא פינוי חוות המכולות לחוף הים בין נמל הקישון לקרית חיים, שבה נמצא מיכל האמוניה המסוכן. בשלב שני אפשר לפנות מתקנים פטרוכימיים נטושים ומושבתים. במקביל, אפשר לעצור כל פיתוח והקמה נוספים. בשלב השלישי צריך להעביר את גרעין המפעלים למקומות וארצות אחרים. רוב תפוקת המתקנים הפטרוכימיים מיועדת ממילא ליצוא. הדרישה העיקרית למוצרי נפט כיום היא מצד מדינות מתפתחות שכלכלתן בתאוצה. כדאי מאד להעביר את המתקנים למדינות כאלה שבהן, מעבר לכך שחומר הגלם וגם המוצר הסופי יהיו קרובים לשוק הביקוש, גם כוח העבודה הוא זול הרבה יותר, מחיר הקרקע נמוך מאד, ויש שפע של שטחים שוממים שרחוקים מריכוזי האוכלוסיה.