פינוי הדרגתי של המתקנים הפטרוכימייים ממפרץ חיפה

נושא מרכזי לעתיד ישראל הוא החשיבות שיש לסילוק המפעלים הפטרוכימיים המזהמים ממפרץ חיפה, שגם מסוכנים מאד מבחינה ביטחונית, בנוסף לתחלואה הרבה שהם גורמים לתושבי האזור. בשטחי המפעלים האלה יש להקים אזורי מגורים ותעסוקה מתקדמים. בדומה לפינוי הבסיסים הצבאיים במרכז, יתרום פינוי המפעלים מאד לפתרון בעיית הדיור. המפעלים הפטרוכימיים, ובראשם בז''ן, יושבים על קרקעות יקרות ערך, לחוף ים ונחל וצופים אל נוף מרהיב, בלב ריכוזי אוכלוסיה. המסים שהם משלמים למדינה נמוכים לאין ערוך לעומת המסים שתשלם אוכלוסיה שתגור במקום, במאות אלפי דירות שאפשר לבנות. את המפעלים, ובנוסף גם חלק נכבד ממתקני הנמל החדש המתוכנן שהם מיותרים, צריך להעביר לארצות עולם שלישי, ולו מהסיבות של כדאיות כלכלית, כמו שהעבירו בשעתו את תעשיית הטקסטיל לארצות כאלה.

בימים אלה מתנהל הליך התנגדויות לתוכנית המתאר החדשה של חיפה, אשר  מצדדת בהמשך פיתוח המפעלים ובהקמת נמל מפלצתי עם שטחי מגרשי מכולות אינסופיים. ראש העיר חיפה, יונה יהב, והקואליציה שלו, מצדדים בהקמת הנמל ובפיתוח המפעלים, וכתוצאה מהכשל הזה חיפה הולכת ומתפוררת מבחינה כלכלית-חברתית.  לתוכנית המתאר החדשה מתנגדים ארגוני ה''ירוקים'' בחיפה והצפון, אשר רואים בה גזר דין מוות לעתיד האזור.

כאלטרנטיבה לתוכנית המתאר שבדיון מובאת להלן תוכנית מפורטת להפיכת מפרץ חיפה לאזור מגורים ותעסוקה מתקדמים. מדובר בתוכנית מורכבת, אשר יש בה מרכיבים אחדים שמשולבים זה בזה. תוכנית זאת צריכה לכלול, בין היתר, את הסעיפים הבאים:
א. פינוי כל המתקנים הפטרוכימיים במפרץ, מא' ועד ת', כאשר יש להתחיל בפינוי עם חוות המיכלים שנמצאת לחוף הים בין נמל הקישון לקרית חיים, שבה נמצא גם מיכל האמוניה המסוכן. פינוי חוות המיכלים יאפשר הקמת טיילת ורצועת נופש לאורך חוף הים, שבעורפן ייבנו שכונות מגורים יוקרתיות. את טיילת החוף יש להאריך ולפתח צפונה באותה המתכונת עד לנהריה, ולחבר אותה בדרומה לחזית הים העירונית שמתוכננת לקום בחיפה.
ב. בשטחי המפעלים, ובאמצעות שידרוג השטחים הבנויים והפתוחים הנוספים באזור, שבהם מתאפשרת כיום בניה מינימלית בלבד כתוצאה מזיהום האויר הכבד, תתאפשר תוספת של מאות אלפי דירות ואזורי מסחר ותעסוקה מתקדמים, אשר ישנו את פני האזור לחלוטין, תוך יצירת תקבולי מסים למדינה שיהיו גדולים עשרות מונים מאשר כיום, ופיתרון חלק ניכר ממצוקת הדיוק שקיימת כיום במדינה.

ג. הרחבת נמל חיפה המזרחי חייבת להיעשות במידה מתונה ומבוקרת, כך שיענה על צרכי המשק הישראלי והובלה יבשתית למדינות סמוכות. אין כלל צורך בנמל בשטח מפלצתי שיספק תעסוקה למספר אנשים מועט בלבד, כי כל מה שנעשה בו הוא שמגיעות אליו אוניות ענק כדי לפרוק המוני מכולות שלמחרת עוברות אל אוניות קטנות. הרחבה נוספת של הנמל עשויה להתבצע בחלקו המערבי, באמצעות הארכת שובר הגלים של הנמל הצבאי החדש, והוספת שובר גלים נוסף עבור מרינה באזור החוף השקט.

ד. יש להגדיל, בהדרגה, את שטח שדה התעופה חיפה ולהפוך אותו לשדה בינלאומי שיספק תעסוקה לאלפי תושבים, באמצעות יבוש הים כחלק משולב בשובר הגלים הצפוני של הנמל המזרחי החדש שיוקם. בכל המקומות בעולם שבהם יש שדה תעופה שנכנס לתוך הים מדובר בפרוייקט יוקרתי, שממתג את העיר לרמה הגבוהה ביותר.
ה. את פארק הקישון יש להרחיב באופן שיהפוך לפארק מטרופוליני. את ערוצי הנחל במישור המפרץ יש להרחיב ולהאריך באופן שיגיעו לכל ערי המפרץ וישמשו את התושבים לפעילות נופש ימית, כמו שמקובל בערים ששוכנות לחופי נחלים. בלב הפארק יש להקים קרית ספורט בינלאומית, ובמרכזה איצטדיון כדורגל במקום זה שהוקם בחוסר תכנון בדרום חיפה. 

הפינוי של המתקנים הפטרוכימייים ממפרץ חיפה ייעשה בהדרגה, מתקן אחרי מתקן, ומהקל אל הכבד. מה שנראה כקל ביותר לביצוע, ואולי גם המשתלם ביותר מבחינה כלכלית ובטחונית למדינת ישראל, הוא פינוי חוות המכולות לחוף הים בין נמל הקישון לקרית חיים, שבה נמצא מיכל האמוניה המסוכן. בשלב שני אפשר לפנות מתקנים פטרוכימיים נטושים ומושבתים. במקביל, אפשר לעצור כל פיתוח והקמה נוספים. בשלב השלישי צריך להעביר את גרעין המפעלים למקומות וארצות אחרים. רוב תפוקת המתקנים הפטרוכימיים מיועדת ממילא ליצוא. הדרישה העיקרית למוצרי נפט כיום היא מצד מדינות מתפתחות שכלכלתן בתאוצה. כדאי מאד להעביר את המתקנים למדינות כאלה שבהן, מעבר לכך שחומר הגלם וגם המוצר הסופי יהיו קרובים לשוק הביקוש, גם כוח העבודה הוא זול הרבה יותר, מחיר הקרקע נמוך מאד, ויש שפע של שטחים שוממים שרחוקים מריכוזי האוכלוסיה.

תערוכת התיירות השנתית

ביקרתי השבוע בתערוכת התיירות השנתית במרכז הירידים בתל אביב. הסיסמא שמקבלת את פני המבקרים היא: ''התיירות היא מנוע הצמיחה של ישראל כבר 50 שנה''. חלל התערוכה היה מורכב ממאות דוכנים זהים במתכונתם, של נציגי מותגי תיירות שונים שחילקו חוברות והעניקו הסברים. המסגרת הזאת סיפקה לי תובנות אחדות:

יש טרנד מרכזי בישראל כיום של חבלי ארץ שונים אשר הופכים עצמם לאזורי תיירות, ולדוגמא בשומרון וביהודה, בגליל, ברמת הגולן ובשפלה, וזאת באמצעות מדיניות מכוונת של המועצה האזורית, בשילוב יוזמות רבות של בעלי עסקים מקומיים קטנים. גם ערים גדולות כמו תל אביב, שארחה את התערוכה, משתלבות בטרנד ה''קהילתי'' באמצעות הצגת ''סל'' אטרקציות.

במקביל, לא יכולתי שלא להתרשם מדלות ההופעה של חיפה בתערוכה, אשר הופיעה בביתן זעיר בלבד, תחת הכותרת ''מדעטק''.

לא היה בתערוכה ביטוי לנופי הים, ההר והעיר המקסימים שיש לנו. כמובן שיתכן שמדובר בשאלה תקציבית, כי הרי השכרת ביתנים בתערוכה עולה כסף רב, ואולי עדיף להשקיע בפרסומות ברדיו ובשלטי חוצות וכדומה, כמו שעושה היהב.

לדעתי, אי ההשתתפות הצורמת של חיפה בתערוכה מעידה על התפוררות החברתית-כלכלית של העיר, שלא מצליחה לייצר חזות תיירותית וסביבתית אטרקטיבית, שהיא המפתח לקיימות בכלל בעידן הפוסט מודרני.

חזית הים של יפו לעומת חזית הים העירונית של חיפה

פסל האמונה ורחבת התצפית בגן הפיסגה ביפו

סיירתי לאחרונה פעמים אחדות ביפו העתיקה והתרשמתי מאד. כך צריכה להיראות חזית ים עירונית מושקעת ומטופחת, שמשמשת אבן שואבת להמוני מבקרים.

כל הגבעה שעליה התנוססה בעבר העיר העתיקה היא כיום רשת של פרקים וכיכרות מעוצבות.

כל הפסולת שנותרה מהריסות ''השטח הגדול'', ונערמה בחוף הים, הפכה לטיילת מטופחת עם שבילי הליכה ונסיעה באופניים, מצפורים ומדשאות, ויש רצף מהטיילת בנמל תל אביב ועד לטיילת בת ים.

נמל יפו הפך למרכז שוקק של מסעדות ובתי קפה שמוצף במבקרים. עם זאת, כנראה שההיצע עולה במעט על הביקוש.

גולת  הכותרת של ביקוריי במקום היתה סיור בסגווי, שנמשך כשעתיים, וכלל את כל הטיילת החדשה שמנמל יפו דרומה, דרך איזור כיכר השעון, מתחם התחנה, שכונת נווה צדק, וחזרה דרך גן צ'רלס קלור לנמל. 

הסגוויי הוא כלי מדהים וחכם, והיכולת לגמוא בקלות, תוך עצירות רבות להסברים ממדריך הטיולים שהוביל את הרוכבים, מרחק רב כל כך בנסיעה ראשונה, מעידה על חשיבותו העתידית הרבה לתחבורה הציבורית העירונית.

הסגווי הוא חלק משורה של כלי רכב חשמליים אישיים, יחד עם האופניים החשמליות, הקורקינט החשמלי ועוד, אשר המונים ברחבי תבל משתמשים בהם, והם משנים כיום לחלוטין את תוכניות פיתוח התחבורה בעולם. מה שהיה עד לפני שנים אחדות הפיתרון התחבורתי המרכזי לערים, של סלילת דרכים רחבות בעלויות עתק לצרכי תחבורה ציבורית או פרטית, חייב לפנות את מקומו לייעול רשת הדרכים האישיות, שרוחבן קטן ועלות הקמתן נמוכה, אך הן מכסות את כל שטח העיר בדומה למדרכות.

בחיפה גם אפשר להתנסות בנסיעה בסגווי, אך הנסיעה נקטעת על ידי ממגורות דגון כאשר מבקשים להמשיך במסלול הטבעי מהעיר התחתית לבת גלים, וממנה לטיילת דדו. 

בשנים האחרונות התקדם אט אט פיתוח טיילת חוף הים של דרום חיפה, וכיום אפשר להגיע בהליכה או בנסיעה באופניים וכדומה, לאורך טיילת מטופחת באורך של יותר מ-6 קילומטרים, מבת גלים ועד לחוף דדו. אך הקטע שבין בת גלים לעיר התחתית, ובפרט כאמור לאורך ממגורות דגון, עדיין אינו ראוי לכך.

המשך הטיילת מהעיר התחתית אל פארק הקישון, וממנו לאורך חוף הקריות עד לעכו, הוא עדיין בגדר חלום רחוק. כך גם לגבי פיתוח פארק הקישון ושדה התעופה הבינלאומי של חיפה. אלה יתרחשו אם יחול שינוי מיידי ודרסטי בהנהגת העיר, וראש העיר יוחלף בהנהגה ירוקה. או אז נוכל גם במפרץ חיפה לזכות במראה היפה ביותר שמציעה יפו, של מטוסי הנוסעים הרבים שמגיעים בזה אחר זה לנחיתה בנתב''ג, וחולפים מצפון לנמל יפו. מראה דינאמי זה, שמשלב חדש בעתיק, הוא אחד מסמלי ההיכר המרשימים ביותר של ארץ  ישראל המודרנית.