רחובות המדרגות של חיפה

חיפה ידועה ברחובות המדרגות שלה, שיורדים ממרכז הכרמל להדר והעיר התחתית.

רחובות המדרגות מאפשרים מעבר חד מהמולת העיר ותנועת כלי הרכב אל חיק הטבע, שכן הם עוברים ברובם, בפרט בקטע שבין מרכז הכרמל להדר, בואדיות טבעיים מלאי צמחיה, רחוקים מעט מהבנינים המקיפים אותם, וצופים לעבר הנוף המרהיב של העיר והמפרץ.

רחובות המדרגות שונים זה מזה בדרך בנייתם. הם יכולים להיות רחבים או צרים, חדשים או ישנים. המבנה השולט הוא של מדרגות אבן ישנות ורחבות, שמאפשרות עליה וירידה של אנשים אחדים בו זמנית.

רחובות המדרגות הן אמצעי הגעה מצוין ממרכז הכרמל להדר ולעיר התחתית. מהירות ההגעה בהליכה ממרכז הכרמל להדר קרובה מאד למהירות הנסיעה בתחבורה הציבורית. זאת כיוון שהאוטובוסים נוסעים בכבישים מפותלים מחמת שיפוע ההר התלול, ואילו המדרגות יורדות בקו ישר כמעט.

רחובות המדרגות הם אמצעי מצוין לשמירת הכושר הגופני. הירידה בהם אינה דורשת מאמץ גופני מיוחד, וכל מה שצריך הוא זוג נעלי הליכה טובות נגד החלקה. מי שמתרגל למדרגות יכול לנסות גם את כוחו בטיפוס בהן, מה שמאמץ הרבה יותר אך מקנה תחושת סיפוק רבה.

רחובות המדרגות בטוחים להליכה שלווה בכל שעות היום והלילה. בדרך כלל כמעט ולא נתקלים באנשים במהלך ההליכה, שכן עם כל נוחותם הם אינם פופולארים כאמצעי תחבורה.

השילוב בין ההליכה בחיק הטבע, אמצעי ההגעה המצוין, ושיפור הכושר הגופני, הופך את ההליכה ברחובות המדרגות לחוויה שהיא גם רוחנית.

המדרגות כאלמנט רוחני מתחברות לטראסות של הגנים הבהאיים, ומתקיימת השראה הדדית ביניהם.

נקודת ההתחלה של מרבית רחובות המדרגות שיורדים ממרכז הכרמל היא מדרגות גדרה ברחוב יפה נוף. מחמת תכנון לקוי בעיקבות בניית מלון קראון פלאזה ובניין המגורים הצמוד דווקא מדרגות גדרה, בקטע שבין רחוב יפה-נוף לרחוב הנרייטה סולד, הן צרות יותר ורוחבן פחות מהמחצית מהרוחב הרצוי.

ממדרגות גדרה מתפרשים רחובות המדרגות כמניפה למזרח, מרכז, ומערב שכונות הדר והעיר התחתית. משמעות המבנה המתרחב של המניפה היא גם שככל שיורדים בהר הולכים ומתרבים רחובות המדרגות, עד שתיקצר היריעה מלמנות את כולם.

להלן רשימה ותיאור של רחובות המדרגות המרכזיים ממזרח למערב. נקודת ההתחלה היא כאמור מדרגות גדרה. יורדים במדרגות גדרה הצרות יחסית עד לרחוב החשמונאים, בקירבת בית-חולים רוטשילד. שם אפשר להתפצל לשלושה כיוונים עיקריים: מזרח, מרכז ומערב:

מזרח הדר - מדרגות אהבת ציון
מי שרוצה להגיע למזרח הדר, שהוא אזור המגורים החרדי בחיפה, יורד את רחוב החשמונאים עד לסופו בתחילת רחוב וינגייט, חוצה את הכביש, וממשיך במדרגות טוביה דוניה. מדרגות טוביה דוניה ממשיכות בשביל ארוך שבאמצעו יש פניה ימינה לעבר מדרגות שממשיכות מעל גשר קטן לרחוב רמב''ן. ברחוב רמב''ן יורדים במדרגות אהבת ציון שעוברות בערוץ נחל עם פריחה מרהיבה עד לפינת רחוב הפועל. מרחוב הפועל יורדים לרחוב ארלזורוב ומשם ממשיכים לרחוב הרצל דרך גן שטרוק.

מרכז הדר א' - מדרגות שפינוזה
כדי להגיע לכיוון בית הקרנות בלב הדר פונים בפינת החשמונאים - וינגייט שמאלה לעבר הכיכר עם עץ הזית. חוצים את הכיכר וממשיכים ישר כלפי מטה ברחוב מונטיפיורי עד למדרגות שפינוזה, שהן רחוב המדרגות הראשי של הדר. מדרגות שפינוזה חוצות את שכונת הדר עליון עד לפינת הרחובות ארלזורוב - בלפור. משם ממשיכים לרדת ברחוב בלפור עד לרחוב הרצל. המעוניינים להגיע לרחוב הנביאים יכולים להמשיך בדרכם דרך הרחבה שלפני מוזיאון המדע ברחוב בלפור.
אפשר להמשיך בקלות ברגל גם מהדר לעבר העיר התחתית וקרית הממשלה: מגיעים מבית הקרנות לגן הזיכרון, פונים ימינה ויורדים ברחוב מעלה השיחרור עד למרגלות הגן. במקום זה מתחילה מערכת חדשה - ישנה ומרהיבה של מדרגות וגשרים עד לבנין הטיל.

מרכז הדר ב' - מדרגות שמואל
כדי להגיע ישירות לרחוב הנביאים יורדים במדרגות גדרה לרחוב החשמונאים. במקום בו מסתיימות המדרגות פונים שמאלה במעלה הרחוב. לאחר מרחק קצר יש מדרגות שיורדות עד בית החולים בני ציון ברחוב גולומב. משמאל לבית החולים נמצאות מדרגות שמואל ויורדים בהן עד רחוב ארלזורוב. חוצים את הכביש וממשיכים במדרגות שמואל עד רחוב בן יהודה. משם יורדים, משמאל דרך מדרגות צפת או מימין דרך גן הזיתים היפה שמוביל לרחוב עמק הזיתים, עד לרחוב הנביאים.
מהקצה השני של רחוב הנביאים אפשר להגיע בקלות בהליכה עד לכיכר פריס שהיא לב העיר התחתית. ממשיכים ישר ויורדים ברחוב מעלות הנביאים הקטן, שממשיך כרחוב מדרגות, עד לכיכר.

מערב הדר - מדרגות כורש
מי שמעונין להגיע למערב הדר, שבו נמצאים ואדי ניסנאס והמושבה הגרמנית, יורד ברחוב החשמונאים לעבר בית החולים בני ציון. ממשיכים ללכת ברחוב גולומב כמעט עד לגנים הבהאיים, שם מתחילות מדרגות כורש שיורדות לואדי ניסנאס. יורדים במדרגות אלה דרך רחובות הדר עליון עד לרחוב שבתאי לוי. כמעט ממול רואים את המדרגות שהן שער הכניסה העליון לואדי.

מלבד מדרגות גדרה יש עוד רחובות מדרגות אחדים בחיפה שלא פותחו עדיין כראוי, וזקוקים לבנייה מיידית:
הבולט שבהם הוא מדרגות אהבת ציון, בואדי היפה שבין רחוב וינגייט לרחוב רמב''ן.
רחוב נוסף הוא מדרגות שמואל, שיש בו קטע בלתי בנוי בין רחוב ארלזורוב לרחוב הס.

בית התעשייה בצבע מנורה כחולה

גלריית גוגל סטריט-וויו של החפירות בהרצל והחלוץ-יל''ג

לפני שסיירת גוגל תעבור שוב ברחובות אלה, להלן מראות שקלטה המצלמה מתקופת מלחמת החפירות.

לב שכונת הדר בנוי על במת הר, שמעליה ומתחתיה יש מתלול, או גלישה לואדיות. על במת ההר נסללו, ככל שהטופוגרפיה איפשרה, רחובות ארוכים מקבילים אחדים, שהבולט ביניהם הוא רחוב הרצל. מתחתיו נמצא רחוב החלוץ-יל''ג. מעל ומתחת לשני רחובות אלה לא מאפשרת הטופוגרפיה סלילת כבישים ישרים וארוכים באותה המידה. מכאן החשיבות הרבה של פתיחת שני צירים אלה לתנועה מסודרת בכל עת ולכל אמצעי התחבורה.


1. צומת הרחובות הרצל - יל''ג

רחוב יל''ג פינת הרצל

רחוב יל''ג סבל יותר מכל רחוב אחר מהחפירות להקמת התשתית והמטרונית. הוא היה הראשון שבו נחפרה מנהרת התשתית, לראשונה בישראל, ולכן סבלו התושבים מעבודות של חברה קבלנית שהיתה עדיין חסרת ניסיון בנושא. החפירות באמצעות כלים כבדים נמשכו שנים אחדות, בעיקר בלילות.

להלן מכתב בצרוף מפה שנשלח בשעתו למנהל חברת יפה-נוף מבצעת העבודות, באמצעות ירון חנן מסיעת הירוקים. תגובת המנהל, שמעידה הרבה יותר על כוונות לב מאשר על המציאות בשטח, היתה כי באזור זה כמעט ולא מתגוררים אנשים.

מסלול המטרונית ברחובות הרצל והחלוץ-יל''ג יחסום כניסת כלי רכב לכל גושי הבניניים שבאמצע

בימים אלה מתבצעות עבודות סלילת מסלול המטרונית לאורך רחובות הרצל ויל''ג.

בין רחוב הרצל לרחוב יל''ג יש בניינים רבים, אשר בהם יש מאות עסקים ומתגוררים אלפי אנשים.

האוכלוסיה באזור, שמכונה במפות שכונת 'נחלה', היא מגוונת מאד ומייצגת את כלל מדינת ישראל.

האוכלוסיה מתגוררת ועובדת בצפיפות רבה. לכן לכל פרט קטן במירקם הפיזי יש משמעות רבה.

שני הרחובות יוצרים קווים מקבילים.

לצורה הגיאומטרית יש השפעה על המבנה ההנדסי העירוני, וכתוצאה מכך גם על הפעילות האנושית.

קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים על פי ההגדרה.

כתוצאה מכך לא מתאפשרת כל אינטראקציה בין השטח שבתוכם לבין השטח שמחוץ להם.

מסיבה זאת השטח שבין שניהם נתפש כריק.

זה עלול להיות מצבו של כל השטח בין הרחובות הרצל ויל''ג-החלוץ.

בעוד חודשים אחדים קטעים אלה, שהם באורך מאות מטרים רבים, יהיו בלתי ניתנים לחצייה במכוניות פרטיות.

את נתיב המטרונית הסטרילי לא תהיה אפשרות לחצות, ולחנות עם המכונית במדרכה או בחצר בצד השני שלו.

לאורך הנתיב המקביל למכוניות, וברחובות הצדדיים הסמוכים, ישארו עקב זאת מקומות חניה לכלי רכב מעטים בלבד, יחסית לביקוש הרב.

לרבים מדיירי השכונה יש מכוניות, וכולם משתמשים במדרכה או בחצרות לצורך חנייה. אצל כולם תחריף מאד מצוקת החניה.

אך הבעיה העיקרית תהיה במדרכה שנתיב המטרונית צמוד אליה.

המסלול יצור חיץ, מחסום בלתי עביר כמו חומה, בין המכוניות הפרטיות לבתים ברחוב הרצל וברחוב יל''ג, שימנע כניסת וחניית כלי רכב פרטיים אל סמוך לבתים.

כל גושי הבניינים שבין הרחובות הרצל-יל''ג יהפכו עקב כך למנותקים.

הסגר עלול להיות בעל משמעויות כלכליות-חברתיות חמורות.

גם כיום יש מחסור חמור במקומות חניה ברחוב הרצל בשעות היום.

המחסור החריף לאחר הקמת סניף 'מגה' בין שני הרחובות, על מגרש פרטי גדול ששימש קודם לכן לחנייה.

מקומות החניה המעטים אשר חברת יפה-נוף מסדירה, בעיקר במפרצי חניה ברחובות ביל''ו והקישון, הם בבחינת לעג לרש בהתחשב במספר הרב של תושבים ועסקים.

מקומות החניה המעטים, במידה ויתפנו לרגע, יהיו במרחק הליכה של מאות מטרים מבתים רבים.

כתוצאה מכך תישלל מהדיירים הזכות הטבעית שיש לכל אזרח לנגישות של כלי רכב אל ביתו.

זכות זאת היא חיונית, כיוון שאין לתאר חיים בבית מודרני בעיר גדולה שאין בסמוך אליו חניה סבירה למכוניות שמאפשרת, בין היתר, הסעת מוגבלים בתנועה, הובלת חפצים גדולים וביקורי טכנאים.

במקביל תישלל כמובן למעשה כל אפשרות סבירה לטעינת ופריקת סחורות בכל העסקים בין רחובות הרצל והחלוץ-יל''ג, לכל אורכם. אלה הם חלק הארי של העסקים בהדר.

האם מותר לעיריה על פי חוק לפגוע במירקם החיים ולשלול את זכות החניה באופן כה גורף?

האם לא מוטל על העיריה, שעוסקת במבצע הנדסי כה גדול כמו המטרונית, שיש לו כמובן השלכות חיוביות מבחינת התפתחות האזור, לדאוג במקביל לחניה ראויה לתושבים?!

בכל שכונת נחלה הגדולה אין מגרש חניה ציבורי אחד. מגרשי החניה הצנועים של 'מגה' ו'מכבי' מיועדים בעיקר ללקוחותיהם.

מגרש חניה גדול ומוסדר יספק ככל הנראה את צרכי השכונה.

ניתן להקים מגרש כזה בשטח בנין הרבנות שבסוף שני הרחובות על יד 'מגה'. בניין זה עומד להתפנות בקרוב על פי התכנון.

ככל שמגרש חניה זה יהיה גדול יותר הוא יוכל לשרת אוכלוסיה רחבה יותר. מי שירצו להגיע לקצה השני של רחוב הרצל, ולמקומות אחרים בנתיב, יוכלו לחנות שם ולהמשיך במטרונית.

מן הראוי היה לקיים הליך של שיתוף הציבור בנושא שמשפיע עליו באופן כה משמעותי, ובדרך זאת לחסוך מחלוקות ושינויים הנדסיים יקרי ערך, שעלולים להתרחש במידה ויתברר כי השינוי התחבורתי שתביא המטרונית אינו הולם את צרכי השכונה.

יש לציין כי כל המפות שפורסמו ברבים של מסלול המטרונית בהדר הראו אותו עובר ברחובות יל''ג והחלוץ בלבד. רחוב הרצל נותר בהן ללא שינוי למעט בקטע שסמוך לרחוב הנביאים.

מדובר כנראה לפיכך בשינוי של הרגע האחרון, שמסביר מדוע לא שותפו התושבים בהחלטה, ומדוע לא ניתן פיתרון ראוי לבעיה.

לקריאה נוספת:

מי צריך רכבת קלה? בחיפה יש מטרונית

מה הביא את קברניטי עיריית חיפה להיכנע לסוחרי רחוב הרצל

מפות נתיבי המטרונית

2. צומת הרחובות הרצל - בר-כוכבא

צומת הרצל - בר כוכבא לפני תחילת החפירות בשטח

אזור הומה תנועה ופעילות, עם מאות מקומות חניה מותרים ומאולתרים על המדרכות, ועצים אדירי צמרת.

כיום, חודשים ספורים לפני תחילת הפעלת המטרונית, שתעבור בצידו הימני של הרחוב בתמונה, אין כמעט מקומות חניה.

חלק מהעצים האדירים נעקרו לטובת הרחבת הכביש על חשבון המדרכות. 

העבודות בקטע זה נמשכו כשנתיים, בין 2011-2013, מתוכן יותר משנה בעיקר בשעות הלילה, באמצעות כלים כבדים.

שיטת העבודה היתה כדלקמן: הכלים נכנסו לפעולה בערך בשעה 2200 והתחילו בחפירות השונות לצורך הנחת התשתית, לעיתים עד לעומק 2 מטרים.

בקטע זה לא הוקמה מנהרת תשתית, וכל מערכת כגון חשמל, מים, ביוב וכדומה, הונחה מחדש בעומק שונה, במבנה שתי וערב סבוך. 

לאחר שהסתיימו החפירות, בחלק הראשון של הלילה, התחיל חלק ב' של הנחת התשתית עצמה.

לאחר שהסתיימה ההנחה, כיסו העובדים את השטח מחדש, כך שבבוקר יהיו העוברים ושבים מסוגלים לנוע במקום ללא הפרעה, ואפילו ללא ידיעה שבלילה התבצעו במקום עבודות אינטנסיביות.

עץ ענק על המדרכה בפינת הרצל - בר-כוכבא בתאריך יולי 2012, זמן קצר לפני שנעקר לצורך הרחבת הכביש על חשבון המדרכה.

לאחר שהעץ הגבוה נעקר קוצר רוחב המדרכה בכמטר, ומקומות החנייה המורשים שעליה בוטלו.

כיום, באפריל 2013, חודשים אחדים לפני הפעלת המטרונית, המכוניות חונות באופן מאולתר באי-התנועה שבמרכז הכביש.

במסלול המוגבהה שבימין התמונה תעבור המטרונית, שגגה כמעט ויגע במרפסת של הבנין בתמונה, ששייכת לדירה שמשמשת למגורים.

3. צומת הרחובות הרצל - סוקולוב

צומת הרצל - סוקולוב היורד לשוק תלפיות

בקטע זה, ובצומת החלוץ-סוקולוב, התבצעה הנחת צומת מנהרות תשתית, מה שהפך את העבודה לקשה, סבוכה, וממושכת הרבה יותר. קוביות הבטון שבצמתות המנהרות הן עמוקות וגדולות הרבה יותר מאשר קוביות הבטון של המנהרות עצמן, ונדרשה מיומנות מורכבת כדי לחבר בין הכל.

לקטע זה של הרחוב נוצר מראה סוריאליסטי במיוחד, שחלקו נראה בתמונה, כאשר לעוברים ושבים נדמה היה כאילו קרבי העולם התהפכו על פניהם ובטן האדמה עלתה כלפי מעלה, והם מדלגים תוך סכנת נפשות בכל צעד במקום בלתי מוכר, על גבי משעולים צרים וגשרים מאולתרים בין צינורות ומחפורות.

לסוריאליזם של החפירות נוסף גם הסוריאליזם התכנוני. בתמונה למטה אפשר לראות את מקומות החניה הנדיבים של פקידי הרבנות בבנין בית הכנסת המרכזי, סמוך לצומת הרצל - סוקולוב, לעומת תחנת האוטובוסים הצמודה שתקועה במרכז הכביש..

כך נראה המקום ביומיום. האוטובוס עוצר באמצע הכביש, והפקקים משתרכים עד לשוק תלפיות

4. רחוב הרצל על יד פסאז' תלפיות

רחוב הרצל באזור פסאז' תלפיות פינת ארלזורוב

תמונה נוספת של המקום בעת ביצוע העבודות בעברו השני של הכביש. פסאז' תלפיות בקצה הימני הרחוק.

המקום כולו נראה כמו רחוב ראשי מאובק במערב הפרוע, רגע לפני הדו-קרב בצהרי יום.

זה המראה השכיח של הרחוב בשנים האחרונות, עד היום. חצי הרחוב נמצא בעבודה, מגודר וחסום לתנועה. התנועה ברחוב מתנהלת בנתיב אחד, כאשר הפקקים הרבים מביאים נהגים רבים לחפש דרכים חלופיות.

בהקשר זה של עומס התנועה ברחוב הרצל מן הראוי לציין כי העומס פחת מאד בשנים האחרונות, ומהסיבות הבאות:

א. הקמת נתיבי אבן גבירול שמנקזים את התנועה הנכנסת ויוצאת למרכז הדר.

ב. פתיחת מנהרות הכרמל, שחוסכות מהנהגים שרוצים לנסוע מהכרמל למפרץ את חציית הדר.

ג. פתיחתו הקרובה של ציר ואדי הגיבורים תפחית במידה ניכרת עוד יותר את נפח התנועה ברחוב הרצל.

מכאן נשאלת השאלה מה הטעם לפתח את הרחוב מחדש באמצעות המטרונית.

רחוב הרצל סבל מדעיכה טבעית בעיקבות סגירת בתי הקולנוע שהיו לב הפעילות שבו, בתחילת שנות ה-1980. כיום אין בו כל מוקדי משיכה לאוכלוסיה מרחבי המטרופולין.

5. רחוב הרצל על יד קולנוע 'אורה' לשעבר

רחוב הרצל באזור קולנוע 'אורה' לשעבר. תמונה נוסטלגית מהימים לפני החפירות. 

למרות הפקקים הרבים בהמשך הרחוב, הוא בכל זאת הומה פעילות. התנועה מתנהלת בהיגיון, בכיוון אחד לאורך הכביש הלא רחב.

עם הפעלת המטרונית יהפכו רחובות הרצל והחלוץ-יל''ג לדו-סטרים, כאשר המטרונית תעבור בהם בכיוון אחד, וכלי הרכב הפרטיים בכיוון השני. 

המטרונית תעלה בהרצל, תסתובב בהנביאים, ותחזור לכיוון המפרץ ברחוב החלוץ-יל''ג.

לכלי הרכב הפרטיים יהיה נתיב אחד בלבד בימין הכביש. הנתיב שבינם לבין נתיב המטרונית יכלול ברובו איי תנועה.

מתוך אלפי מקומות חניה מותרים ומאולתרים שהיו, יישארו עשרות בודדים בלבד.

תעלת מנהרת התשתית במרכז רחוב הרצל על יד 'אורה', בחודש אוגוסט 2012

לחיצה על תצלום זה, כמו על יתר התצלומים, מראה אותו בהגדלה ניכרת.

יתכן והתצלום המקורי, כמו יתר התצלומים, שנלקחו מ'גוגל סטריט וויו', הוא התיעוד המצולם היחיד של הארועים.

[

היו כ-5 דגמי דחפורים צהובים, מקטן ועד גדול, בעלי צורות ושימושים שונים

צוות העובדים הלילי היה לא גדול. הם מנו כ-10 אנשים בלבד, שהתחלקו בעבודה עם הכלים הכבדים, ובכל צוות היו כ-2 אנשים בלבד. אחד שיושב בדחפור ומפעיל אותו, והשני שמכוון אותו למרגלותיו.

הדחפור הקטן ביותר שימש לחפירות קטנות על המדרכות, והגדול ביותר לקידוחי עומק במרכז הכביש.

2 סוגי הדחפורים הפעילים ביותר היו בגודל בינוני. אחד קטן יותר אך בעל כושר מהירות ותמרון רבים, שעיקר השימוש בו היה בכף החזיתית ששימשה לשינוע ערימות העפר. לדגם הדחפור הגדול יותר, שבמרכז התמונה למעלה, היו שתי זרועות חפירה וקידוח, מלפנים ומאחור, והוא ביצע את מרבית החפירות במהלך הפתיחות והסגירות הרבות של כל קטע.

מלבדם היו גם הכלים הענקיים המיוחדים לצורך חפירת תוואי מנהרת התשתית. כלים אלה כללו מכונת חפירה ענקית עם משור שחרצה את התוואי, ומסגרת ענקית ניידת ששינעה את קוביות הבטון שמהן נבנו המנהרות.

הקו נחפר בקטעים של כ-200 מטר כל אחד.

ככל שהתקדמו העבודות השתפר קצב הביצוע, ואם הקטע הראשון נבנה, להערכתי, במשך כשנה, הרי שהקטע האחרון נבנה בכעשירית מהזמן. 

6. רחוב הרצל על יד בית הקרנות

רחוב הרצל באזור בית הקרנות, לאחר השיפוץ ולפני המטרונית, שתעבור בנתיב הימני בתמונה.

אין ספק שהאזור בין פסאז' תלפיות לבית הקרנות הפך בשנים האחרונות למטופח הרבה יותר ונעים ללכת לאורכו.

למרות שברחוב עצמו התחושה הרבה יותר נעימה, חצרות הבתים עצמם נותרו מוזנחות.

בהיעדר פיקוח עירוני הן הפכו לתחנות סמים, מצבורי אשפה, ולשטח הפקר שבו עברייני הבנייה משתלטים.

יש לציין כי למעט בית הקרנות, דווקא הבניינים בחלקו השני של רחוב הרצל, בשכונת נחלה, הם הרבה יותר איכותיים, ובנויים בסגנון הבינלאומי היוקרתי, שבזכותו הפכה 'העיר הלבנה' בתל אביב לאתר מורשת בינלאומי.

סקר ארכיטקטוני גילה כי בשכונת הדר יש הרבה יותר בניינים כאלה מאשר בתל אביב. זה מכרה זהב, שעתיד לספק פרנסה למביני עניין למשך דורות.

להלן תמונה, קשה לציפיה, של חדר המדרגות בבית משותף בסגנון הבינלאומי בהרצל פינת בר-כוכבא, אותו הבית שהעץ בחזיתו נעקר, המדרכה קוצרה והחניה בוטלה.

בחצר הבנין המשותפת, אך הקטנה מאד, פעל בעשור האחרון, כמעט ללא הפרעה, מגרש סואן לסחר בגרוטאות מתכת מכל האזור.

בין היתר חתכו עבריינים את כבלי החשמל הירוקים החדשים, שהתקינה חברת החשמל בבנין במסגרת עבודות שידרוג התשתית.

דייר מת מוות לא טבעי במרתף הטחוב שהפך לדירה בלתי חוקית, ובעליו השתלטו על החצר המשותפת. 

בבנין מימין התנהל במשך שנים רבות מאד בית בושת משגשג באחת הדירות.

בבנין משמאל התבצע ניסיון רצח על רקע מאבק שליטה בשטח משותף. 

מזרק ושאריות פעילות נוספות של נרקומנים בחדר המדרגות

7. תחילת רחוב הרצל

תחילת רחוב הרצל בין הנביאים לשמריהו לוין.

זה המראה כיום, לאחר השלמת העבודות, וכך הוא גם ייראה בעתיד הנראה לעין.

בקטע זה של הרחוב, בניגוד לקצהו השני, כמעט ולא מתגוררת אוכלוסיה, ורוב הבתים הם ישנים מאד ונמוכים.

ייתכן שכמו בירושליים, בה הרכבת הקלה פעילה מאד בקטע שבין התחנה המרכזית לשער יפו ושוממת ביתר הקטעים, גם פה כדאי היה להתמקד בפיתוח הקטע הקטן הזה ולהפוך אותו למותר לתנועת תחבורה ציבורית בלבד, ואת יתר רחוב הרצל להשאיר כמות שהוא.

יש תושבים שזוכרים בוודאי כי במפות תוואי המטרונית הראשונות בפרסומי העיריה עבר הנתיב בהדר ברחוב יל''ג-החלוץ בלבד, כאשר הוא עולה להרצל בקטע שבתמונה בלבד, לצורך סיבוב וחזרה ליל''ג-החלוץ דרך רחוב הנביאים.

למרות שהפלייר המבוקש טרם נמצא, עדות חלקית לתוואי המקורי נמצאת במפה הבאה, שמראה את הנתיב המקורי, בתקופה שסוחרי הרחוב התעמתו עם יונה יהב בנוגע להוספת ושינוי כיוון נתיב לתחבורה פרטית.

נראה כי בתקופה זאת התבשל הרעיון להאריך את המטרונית לכל רחוב הרצל

לכן היו החפירות בקצהו השני של רחוב הרצל בבחינת הפתעה גמורה לתושבים הרבים שמתגוררים במקום, שלא הספיקו להיערך לכך מבעוד מועד.

8. צומת הרחובות החלוץ - הנביאים

תחילת רחוב החלוץ בפינת רחוב הנביאים.

זה המצב כיום, אך בכל הצד הימני שבו חונות המכוניות, ונמצאת תחנת המוניות לתל אביב יחד עם עוד עסקים רבים עומד לעבור בקרוב מאד נתיב המטרונית.

צומת הנביאים - החלוץ הפכה למסוכנת לחציה גם במעברי החצייה המרומזרים, בגלל תנועת כלי הרכב מכל הכיוונים.

מראה בהגדלה של הנתיב הימני, בו חונות כיום מכוניות ובקרוב יעבור נתיב המטרונית

צומת זאת משקפת יותר מכל את התסבוכת שאליה נקלעה העיריה עם תוכנית המטרונית.

לענין זה כדאי להשתמש בתסריט ה'הראשומון' ולהציג את הנושא מנקודות מבט אחדות:

א. נקודת המבט של העיריה - לצרכי שיפור פני העיר יתבצעו במקום עבודות בניה במהלך חודשים אחדים ועם התושבים הסליחה.

ב. נקודת המבט של העוברים ושבים - הפסקנו לעבור ברחוב כי עובדים בו, וממילא יש דרכים חלופיות חדשות

ג. נקודת המבט של בעלי העסקים - לקחו לנו את מקומות החניה ואת הפרנסה מהיום שהתחילו בעבודות.

ד. נקודת המבט של הדיירים המתגוררים ברחוב - גיהנום בלתי נסבל בלילות. מחדל בריאותי חמור שמשתקף בוודאי היטב בסטטיסטיקה של שירותי הבריאות. התושבים לא נלחמו כי: א. הם הופתעו ב. הם ברובם אוכלוסיה קשישה וקשת יום. ג. קשה להילחם במה שמתואר כשיפור התנועה.

ה. נקודת המבט של תיאורית הקונספירציה - העיריה מייבשת את הרחוב ומגרשת את התושבים כדי להכשיר אותו ליזמים חדשים.


9. צומת הרחובות החלוץ - ברוולד

צומת החלוץ - ברוולד לפני פתיחת נתיב המטרונית והתחבורה הציבורית בהמשך החלוץ לכיוון המפרץ

זה המראה שאותו ראו בוודאי במשך שנים אחדות בכירי העיריה בדרכם להיכל העיריה הסמוך.

הפקקים פשוט עברו, כהרגלם, ממקום אחד למקום שני.

מעבר לכך מבטאת תמונה זאת יותר מכל את הכלל שאין דבר ניצחי יותר מאשר הזמני.

במשך שנים אחדות התנהלה התנועה בקטע זה כמתנגשת משני הכיוונים.

מן הראוי לציין כי עבור כל הנוסעים בתחבורה הציבורית מכיוון קרית אליעזר והעיר התחתית לעבר הדר ושכונות הכרמל ונווה שאנן, ומרכזיית המפרץ, התקצר מאד משך הנסיעה. זאת בעיקר בזכות פתיחת נתיב המטרונית ברחוב העצמאות.

זאת למרות שזה נתיב ארוך ומפותל, שבו יש קטעים רבים, בפרט במעלה רחוב שיבת ציון, שאינם מנוצלים.

ניתן היה לקצר ולייעל עוד יותר את הנתיב הציבורי בין העיר להדר לו היו סוללים אותו בואדי ניסנאס, במעלה רחוב חורי מכיוון הכיכר בצומת הרחובות אלנבי - הציונות לעבר היכל העיריה. אך במקום זה נכנעה העיריה ללחצי התושבים, והותירה את ההזנחה התחבורתית כמו שהיא, וגם האוטובוסים הבודדים שעוברים נתקעים בפקק העצום שגורמים הרחובות הצרים ועמוסי התנועה.

רחוב חורי בעליה לכיוון היכל העיריה, שנמצא במרחק מאות מטרים ספורים

10. רחוב החלוץ על יד 'אמפי'

רחוב החלוץ על יד קולנוע 'אמפי' לשעבר

כיום כבר עובר נתיב התחבורה הציבורית בנתיב הימני, שנמצא עדיין בעבודות בעת הצילום.

התחבורה הציבורית עוברת לכיוון המפרץ, כיוון הפוך לזה של כלי הרכב הפרטיים שממשיכים לכיוון רחוב הנביאים.

זקני העיר מגרדים בוודאי בפדחתם בשאלה 'מה העיריה רוצים ממני', לנוכח הזנחת מבנה הקולנוע הישן שמן הראוי היה להפכו, כמו את יתר בנייני הקולנוע הנטושים, למגדל גבוה שמשלב בקומותיו הרבים, מלמטה עד למעלה, חנייה, ספורט, מסחר, משרדים, מגורים ומלונאות.

הפוטנציאל של מגדל רב תכליתי על גבי חורבות קולנוע 'אמפי' הוא רב מאד, בין היתר כיוון שהמגרש גובל בצידו האחורי, ברחוב סירקין, עם נתיבי אבן גבירול.

המגרש ברחוב סירקין שעליו עמד קולנוע 'אמפי'

11. צומת הרחובות החלוץ - יחיאל

רחוב החלוץ פינת רחוב יחיאל - בין שוק תלפיות לפסאז' תלפיות בעת ביצוע עבודות התשתית

אין ספק שעבודות התשתית היו בבחינת המסמר האחרון בארון המתים של שוק תלפיות, אך זה מגלה חיוניות מופלאה ושורד למרות הכל.

זאת בין היתר בזכות פרדוקס תחבורתי שהפך אותו לצומת סואנת: העליה מנתיבי אבן גבירול המהירים לעבר רחוב ארלזורוב ושכונות הכרמל חוצה את השוק ברחוב יחיאל.

יש להכריז קבל עם ועדה כי מבחן העבודות הציבוריות הוא גם בתהליך, ולא בתוצאה בלבד.

על ביצוע העבודות להיות יעיל, מהיר, ובעיקר ללא הפרעה לציבור.

יתכן שהמטרונית תיצלח ותביא לשגשוג מחודש של הדר, אך הדבר יקח בוודאי עוד שנות דור, וספק אם המעטים שורדי התקופה יצליחו ליהנות מכך.

12. צומת הרחובות החלוץ - סוקולוב

רחוב החלוץ פינת סוקולוב. ברקע רחוב יל''ג החסום לתנועה

צומת יל''ג-סוקולוב בהגדלה

האם כל זה היה כדאי?!

יש חוק מארפי שאותו לומד כל סטודנט שנה א' לתחבורה:

העלות של הקמת תשתית תחבורה ציבורית כלשהיא היא פי שלוש מאשר תוכנן תחילה, משך ההקמה הוא פי שניים מאשר תוכנן, ומספר הנוסעים הוא מחצית מהתכנון המקורי.

למתבונן מהצד נראה כי 'יודעי חן' בעיריה מכירים היטב את הנוסחא...

13. צומת הרחובות יל''ג - הקישון

רחוב יל''ג חסום לתנועה משך שנים אחדות. מראה מפינת רחוב הקישון בשנת 2011

קטע מוגדל של התמונה, שמראה כי שגרת החיים נמשכת. מצד ימין מכונית פורקת סחורה, ומצד שמאל אנשים יושבים בפתח החנות.

הכך ייעשה לדיירי רחוב שבו יש מאות דירות בעשרות בניני מגורים?!!!

זאת סגירת המעגל. ללא מילים.

לקריאה נוספת: עינת קליש רותם בבלוג 'מציאות וחלומות - מחשבות על עיר' - 

התחדשות השכונות הותיקות בחיפה: איך עושים את זה (ואיך לא עושים את זה)

ועד השכונה בישראל

ועד שכונתי מטפל בנושאים כבדי משקל. למרות זאת, בעיר חיפה ועדי רוב השכונות מורכבים ממתנדבים בלבד. מתנדבים אלה זוכים להכרה רשמית מהעיריה ובנוסף הם מתראיינים לתקשורת לעיתים תכופות.

עו''ד בר סמכא בנושא קובע כי ועד השכונה הוא גוף בעל חשיבות רבה שמטפל בנושאים בכבדי משקל. ועד שכונתי מטפל באינטרסים כספיים ובזכויות קנייניות של מאות ואלפי דיירים. זאת אחריות כבדה, שמחייבת חשיבה והתאמת מסגרת ברורה לפעילות תוך קבלת יעוץ וליווי של אנשי מקצוע. יש להסדיר לועד השכונתי מערכת חוזית מפורטת על ידי יועץ משפטי שתהיה מצע העבודה הבסיסי של הועד השכונתי.

מומחים לעבודה סוציאלית בנושא ועד השכונה קובעים כי כדי שציבור האזרחים יהיה שותף להחלטות על העיריות ליזום בחירות שכונתיות על בסיס קבוע לטווח ארוך. זאת כדי להטמיע את הנושא ולהעצים בכך את האזרחים. לאירוע בחירות יש פוטנציאל להגדלת ההון החברתי של שכונה, פוטנציאל שעשוי להתממש אם הבחירות תהיינה חלק מהתערבויות מתמשכות שמכוונות לפיתוח דמוקרטיה מקומית. נדרש מאמץ מתמשך ומקיף לחיזוק האמון וקשרי הגומלין במעגלים השונים של חיי הקהילה. שגרה של בחירות במועדים קבועים עשויה להשתלב במאמצים אלה, ולתרום להזדהות התושבים עם שכונות מגוריהם ליחסי אמון בינם לבין נציגיהם, למעורבות בחיי הקהילה, וליחסי אמון ושיתוף פעולה בין השלטון העירוני לאזרחים.

בישראל, סכנות מלחמת הטילים המודרנית הופכות את העורף לפגיע יותר מהחזית ואת האזרחים ללוחמים האמיתיים. ההבדל בין אזרח לחייל היטשטש וכמעט נעלם. מתקפת טילים מסיבית על ישראל תיפגע במוקדי הליבה של הכלכלה ותיגבה את חייהם של אזרחים רבים מאד. בהמשך לכך הטילים יזרעו באוכלוסיה בהלה, חוסר סדר חברתי ותבוסתנות שיערערו את יציבות השלטון. המלחמה תהפוך עקב כך למלחמת עצבים מתישה. המדינה שתנצח תהיה זאת שתהיה לה מוכנות פסיכולוגית רבה יותר. האזרחים יהיו לפיכך לא הקורבנות הרבים ביותר בלבד, אלא גם הלוחמים החשובים ביותר, האחראים על הסדר החברתי, העלאת המוראל, והערכות למתקפת הטילים הבאה. הגנה אזרחית ראויה מחייבת שכונות מאורגנות, מסודרות ומוכנות, שבראשן עומדים אנשים בעלי הכשרה, ניסיון ותמיכה ציבורית מלאה.

למרות זאת בעיר חיפה אין ועדי שכונות נבחרים ברוב השכונות אלא ועדים מתנדבים.
חלקם משמשים בהתנדבות זאת שנים רבות.
מתנדבים אלה הם לעיתים בעלי משרד, אתר אינטרנט, וחבורת עוזרים, מה שמעניק לפעילותם משנה תוקף ושררה.

בלעדי בחירות מתאימות מתנדבים אלה הם:
חסרים סמכות לטיפול בבעיות
חסרי הכשרה
חסרים כלים מתאימים
הם פעילי מפלגות
פעילותם בלתי מחייבת ושולית.
הם אינם משקפים את המבנה הדמוגרפי של השכונה
הם אינם מבטאים את בעיות השכונה.
מחלוקת עימם אינה ברת פיתרון אובייקטיבי
תושבי השכונה אינם מתייחסים אליהם
הם צוברים ותק רב שנותן להם כוח אישי
לא ניתן להחליף אותם
הם מסווים את חוסר יעילות שיתוף הציבור של העיריה עם התושבים
זאת הונאת הציבור כאשר אדם מודיע על עצמו ברבים בתור ועד נבחר
בהיעדר מנהיגות מקומית העבריינות המקומית מרימה ראש

למרות כל אלה, בעיר חיפה הועדים המתנדבים זוכים להכרה רשמית של העיריה והם מופיעים ברשומות כראשי ועד שכונה.
הם מצוטטים בהודעות העיריה כראשי השכונה וכדובריה.
הם מתראיינים תכופות לתקשורת אשר מצטטת אותם בהרחבה.

בעיר חיפה קובלים תושבים רבים על הזנחה בשכונות. גם מתנדבי השכונות משמיעים את קולם. אך כיוון שאין כוח ציבורי מאורגן מאומה אינו משתנה.
ועד שכונה צריך להיות כלי שמשתמשים בו בשיגרה ובחירום לקידום פיתוח השכונה. הועד צריך להיות החוליה המקשרת לעירייה עבור תושבי השכונה.
במקרה שהעיריה מתלבטת האם להשקיע בפרוייקטים גדולים בעלי משמעות לעיר כולה אפשר לזמן את ועדי השכונות ולתת להם להצביע יחד עם חברי מועצת העיר כשיתוף הציבור.

יתכן ואין הגדרות בחוק ולא בתקנות עזר מה הם ועדי השכונות: איך ייבחרו, איזה תקציב יקבלו לפעילות, איך יבוצע איתם שיתוף הציבור בפרויקטים שנוגעים לשכונה, מה יהיה גודלו של הועד ואיך תושבים יכולים לפעול בתוכו.

יתכן ונוח לעיריות שזה המצב. צמצום כוחם של ועדי השכונות וצמצום הקשר עם הבוחר טוב לקואליצית העסקנים במועצת העיר. המצב משרת את האינטרסים שלהם. כאשר התושבים אינם מאורגנים אפשר לערוך בהם הפרד ומשול ולהבטיח הבטחות סרק. נוח לראש העיר כאשר ציבור התושבים אילם והוא עושה בתקציב כרצונו. נוח לו שיש אנשים שלקחו על עצמם ייצוג של ועד, אך פועלים לבדם ומטעם מפלגות פוליטיות ולא התושבים.

זה מצב שיוצר קפאון והתדרדרות באיכות החיים בעיר. במצב כזה הגופים המאורגנים היחידים שאליהם זורמים כספים הם חברות כלכליות גדולות שהעיריה מתקשרת איתם בחוזים.

אפשר לחייב בחוק עיריות לקבוע חלוקת משנה לאזורים ולשכונות ולהקים ועדי שכונות.
במצב אידאלי, מתוך אותם פעילים בועדי שכונות ייבחרו חברי מועצת העיר. זה מודל נכון לפעילות וייצוג עירוני וגם כלל ארצי, בבחירות שבחלקן הן אזוריות.

ועד השכונה אינו מסוגל לפעול בהתנדבות. העבודה היא רבה ומקצועית. עלות ניהול ועד שכונה מתפקד היא זניחה. עיר שתקציבה הוא מיליארדי שקלים יכולה להרשות לעצמה לתקצב ועדי שכונות בסכום של מיליוני שקלים אחדים בשנה ולאזן את סדר העדיפויות הלקוי.

האם יש צורך בבתי קולנוע בימינו

למרות ששכונת הדר בחיפה עברה דעיכה נוראית לאחר שבתי הקולנוע שבה ננטשו בתחילת שנות ה-1980, הרי שמדובר בתהליך טבעי.

בתחילת שנות ה-1980 נכנס הוידיאו לכל בית בישראל, ואנשים התחילו לצפות בסרטים חדשים דרך קלטות.
יחד עם הוידיאו נכנסה הטלוויזיה הצבעונית לבתים.
בתחילת שנות ה-1990 חדרו ערוצי הטלוויזיה בכבלים או בצלחת לווין לכל בית.
בסוף שנות ה-1990 היה זה האינטרנט שהפך בהדרגה למוקד המדיה הביתית.
בשנות ה-2000 הפכו מסכי הענק הגדולים והשטוחים את חווית הצפיה בבית לטובה יותר מאשר בבתי הקולנוע.
כיום, בשנות ה-2010 אפשר לצפות בבית באמצעות האינטרנט בכל סרט חדש על מסך ענק תוך דקות מרגע הפצתו, יחד עם כל התוספות שבהם מעוניינים: להאיץ, להאט, להשלים, להרחיב, לחפש ולשמור, לשנות, להחליף חוויות, וכדומה.

זאת חלק מהמהפכה במדיה ושאליה יש להוסיף את הטאבלט והסמארטפון, הדיסק און קי והווייפיי ועוד, שכולם מיועדים למעשה במידה רבה לצפיה בסרטים וקליפים.
בנוסף, חלק נכבד כיום מהשהיה מול המסך הגדול מוקדש למשחקי מחשב שהם אמנם סימולטורים אך מספקים חווית קולנוע אינטראקטיבית מדהימה.
חלק אחר מהזמן מוקדש ליוטיוב ולסרטים האישיים המדהימים שבו.
העיסוק בגרפיקה ממוחשבת הוא כיום נחלת כל אחד, ולכולם יש תוכנות עיצוב גראפי ואדריכלי, אנימציה, עריכת וידיאו ותמונות וכדומה.

כמעט בכל חדר מגורים יש מרכז מדיה ביתי עם מסך ענק שאליו מחוברים האינטרנט, הכבלים, המחשב, קונסולת המשחקים והדיוידי.
בזמן שאיננו משתמשים במרכז המדיה מוקרנות על המסך תמונות מתחלפות שצילמנו במצלמה הדיגיטלית, או כל תצוגת רקע מרהיבה אחרת שבחרנו, בלווית מוזיקה ממערכת הרמקולים ההיקפית.
כל זאת בהשקעה כספית לא גדולה, במיומנות טכנית לא רבה, ובחלל לא גדול.
ילדים, נוער ומבוגרים משחקים ומתקשרים זה עם זה מול המסך, והם יכולים לעשות זאת באותו החדר או כשכל אחד בקצה אחר של העולם.

הסינמטק ופסטיבל הסרטים שסביבו הם כיום ארכאיים מסיבות אלה.

את בתי הקולנוע הנטושים בהדר יש להפוך לרבי קומות שמשלבים חניה, ספורט, מסחר, משרדים ומגורים.

נחל לוטם

נחל לוטם

מתחת לשדרות הנשיא נמצא גן האם. מתחת לגן האם נמצא גן החיות. מתחת לגן החיות נמצא נחל לוטם שמוליך אל הים, שנשקף בתמונה כמשולש הפוך תלוי בין שמיים וארץ. הטיול בואדי הוא טיול קסום ומושא לגעגועים שנמשכים זמן רב לאחר שעוזבים את המקום.

נחל לוטם הוא ציר ההליכה הקצר והטבעי ביותר ממרכז הכרמל לחוף הים.

אורך ערוץ נחל לוטם בקו אוירי הוא כ-3 קילומטרים. משך ההליכה בשביל בתחתית האפיק להולך מנוסה הוא כשעה ומחצה. משך ההליכה למי שאינו מנוסה יכול להיות כחצי יום. המורד התלול יוצר מעבר חד מאזור בנוי לחיק הטבע המיוער, שאין בו נפש חיה והוא מלא במכשולים. למרבה המזל יש קליטה טובה לסלולאריים לכל אורך המסלול.

נגישותו הרבה של הנחל לציבור הרחב, בזכות תחילתו במרכז הכרמל וסיומו בפארק הכט בחוף הים, עושה אותו ראוי לפיתוח אינטנסיבי בשלבים זהירים.

כיום מוזנח הואדי ומסוכן לטייל בו. זאת למרות שהוא מוגדר כ'ריאה ירוקה' - שימוש קרקע המיועד לנופש בחיק הטבע.
פיתוח דרכים וגנים עשוי להפוך אותו לשכיית חמדה, ולא לעוד מקום שעוברים לידו מידי יום מבלי לשים לב לקסם שעשוי להסתתר בו.

מסלול ההליכה היחיד בנחל זה במתכונתו הנוכחית אינו נגיש אלא למיטיבי לכת מאד. הוא אינו מתאים לציבור הרחב ובוודאי שלא למשפחות. אין אפשרות לבצע בו חילוץ אלא במסוק בלבד לכל אורך מסלול ההליכה, כך שגם מי שנוקע רגל מסתכן בנפשו.


יש להתפלא על ההתעקשות של נציגי החברה להגנת הטבע ושוחרי טבע נוספים על שמירת תוואי השביל בתחתית הערוץ בצורתו הנוכחית, וזאת עוד תוך פירסומו בציבור הרחב כמסלול טיול.

מן הראוי להכריז על פיתוח שבילי הנחל להולכי רגל, על שמירתו מפני כוונות פיתוח של יזמי בניה, או לחילופין על סגירתו מחמת הסכנה, אך מתברר שהכוונה היא להנציח את ההזנחה וחוסר הניצול של המקום הנפלא.

מספר המטיילים שהולכים בו כיום הוא כנראה אחדים בלבד מידי יום. גם בין אלה יש רבים שניקלעים לדרך בלתי עבירה מבחינתם במהלך המסלול.


נגישותו הרבה של הנחל לציבור עושה אותו ראוי לפיתוח אינטנסיבי בשלבים זהירים. השביל, בקטעים בהם נישמר עדיין, מתאים כיום בקושי רב להליכה של מטייל בודד. אפשר להרחיב אותו, מבלי לפגום בטבע, להליכה בטוחה של משפחות מטיבות לכת.

מדובר בשביל שיורד ישירות משדרות הנשיא וגן האם, שהם מהמוקדים העירוניים הומי האדם ביותר, כך שכל מי שרוצה להתרחק מעט מהמולת העיר עלול להתפתות ולרדת בו, עד לנקודה שאין ממנה חזרה.

גן האם הוא מוקד פעילות מרכזי למשפחות רבות מאד עם ילדים קטנים. משפחות אלה עלולות להמשיך את פעילותן באורח טבעי בתחילתו המפותחת של שביל נחל לוטם שהיא בגן האם, וקיים חשש מתמיד שימשיכו לרדת בערוץ עד לנקודה שממנה יתקשו לחזור.

הפיכת השביל המשובש לציר טיול רחב וסולידי יותר תתרום רבות לשימורו ופיתוחו של הנחל. היא תאפשר פילוס והרחבת השביל, הקמת מדרגות טבעיות, הצבת קירות תמך, נטיעות וכדומה. אפשר לחדש גם זרימת מים באפיק היבש.

יש לעשות זאת באמצעות משאבים מתאימים, שאין אפשרות לשנע אותם אלא באמצעות כלי רכב כלשהו כמו טרקטורון צר, שינוע בשביל למטרה זאת בלבד.


נחל לוטם מתחלק לשלושה חלקים: עליון, אמצעי ותחתון, שנבדלים זה מזה בתנאי ההליכה:
החלק העליון הוא המפותח יותר. בתחילתו יש מספר ספסלי מנוחה ומדרגות. השביל הכבוש היטב מאפשר הליכה מהירה בין העצים והמטיילים מתנתקים בתוך דקות אחדות מהציביליזציה.
החלק האמצעי הוא מסולע וקשה מאד להליכה. קל מאד להיתקע, לאחר כמחצית השעה של הליכה, בקטע מסולע במיוחד בתוך ערוץ הנחל, שיש בו רצף בלתי פוסק של מיסלעות בלתי עבירות כמעט. מי שחוצה את המיסלעות הראשונות אינו יודע כי מצפים לו עוד מכשולים רבים כאלה. החלק האמצעי מתאפיין בנוסף בהליכה אקרובטית לאורך שולי הערוץ המפותלים על גבי שביל צר ומפותל מאד כבוש באדמה, שעובר מגדה לגדה ושנקטע פעמים רבות מחמת הסחף הרב.
החלק התחתון הוא מישורי יותר ואליו התנקזה כל האדמה שנסחפה. הוא מגיע לשכונת מגורים שמפרידה בינו לבין חוף הים. בקטע זה קשה יותר למצוא את המסלול בגלל רוחבו של האפיק.

מי שמסיים את ההליכה באפיק הטבעי מגיע לגן ציבורי גדול ונאה בין בתי שכונת קרית שפרינצק.
גן זה והשכונה עד לחוף הים בנויים על שפך האפיק. לכן מומלץ מאד להמשיך בטיול עוד מאות מטרים אחדים ולחצות את השכונה עד לחוף הים. בדרך זאת אפשר לגלות את מלוא היופי והפוטנציאל התיירותי והספורטיבי של נחל לוטם.
חוצים את השכונה דרך רחבות מרוצפות בין בניני מגורים וגן ציבורי נוסף, עד שמגיעים למנהרה שמתחת לכביש החוף שמוליכה לפארק הכט. חוצים את הפארק ועוברים דרך מנהרה שניה מתחת למסילת הרכבת עד לחוף הים, שבו נבנתה לאחרונה טיילת הליכה רחבה שמושכת קהל רב. טיילת זאת צריכה לשמש קנה מידה לטיילת שתוקם בחלקו הגבוה של אפיק נחל לוטם, ותיצור את הרצף התיירותי בין מרכז הכרמל לחוף הכרמל יחד עם השביל הנוכחי בתחתית הערוץ.


לאור חשיבותם הרבה של ערוצי הכרמל בחיפה כחלק מהמירקם העירוני, מן הראוי גם להקים במקביל לשביל המטיילים הצר שתואר, גם טיילת הליכה סלולה ורחבה בחלקו הגבוה של אפיק נחל לוטם, שתצא מרחוב התישבי כהמשך וכפיתוח של נתיב צינור הביוב שנחפר ביד גסה מתחת לרחוב זה.

שביל הליכה סלול זה יאפשר הליכה נינוחה של כ-45 דקות ממרכז הכרמל לחוף הים. הוא עשוי להפוך לאטרקציה תיירותית וספורטיבית, בדומה לרחובות המדרגות בחיפה ולטיילות לאורך חוף הים.

אין לחשוש מהצפה של מטיילים בשבילים שיפותחו בנחל לוטם. כיום, גם ברחובות המדרגות שעוברים בשכונות הצפופות ביותר בחיפה מספר הצועדים הוא נמוך, ועומד על עשרות ומאות בודדים בלבד מידי יום.

במסלול ההליכה הפופולארי ביותר במורד הכרמל, מסטלה מאריס לבת גלים דרך מערת אליהו, אין בממוצע יותר ממאות אחדות של מטיילים בסופי שבוע.

נחל לוטם, בשל מסלול ההליכה הארוך והקשה יחסית והיעדר יעד סיום הומה אדם, לא ימשוך מספר רב של מטיילים גם אם יפותחו בו שני שבילי ההליכה.

אין לחשוש מהרס הטבע. מי שמשתמש ברחובות המדרגות, כדוגמת מדרגות אהבת ציון שמחברות בין רחוב רמב''ן לרחוב הפועל, רואה כי פיתוח השבילים הסלולים וגרמי המדרגות תורם לנוף הטבעי של הואדי ומדובר בשילוב מוצלח של אדם וטבע.

השבילים הסלולים שומרים על תוואי הוואדי למרות השטפונות, הם משמשים כטראסות שהאדמה והצמחיה מצטברים בצידן, והם מאפשרים ניקיון של הואדי על ידי עובדי העיריה.

ראוי להעיר כאן כי על אף שרחובות המדרגות בתוך העיר הם שימושיים ותפקודיים, עדיין יש הרבה מאד לעשות למען טיפוחם.
לדוגמא, מדרגות אהבת ציון נקטעות ברחוב רמב''ן למרות שיש להם המשך במעלה הערוץ עד לרחוב וינגייט. בהשקעה קטנה אפשר לפתח את המדרגות ולהפוך אותן לציר הליכה ראוי.

יש לממש גישה דומה גם בואדיות נוספים בחיפה. עם זאת, נחל לוטם חייב לשמש כדוגמא בנדון, בזכות הפרדוקס שבין מיקומו המרכזי ופירסומו כמסלול הליכה לציבור הרחב, לבין מצבו הנוכחי של השביל הצר בתחתית הערוץ, שאינו מאפשר הליכה אלא למיטיבי לכת ביותר.


המצב הנוכחי אינו מגובה ב'אידיאולוגיה תכנונית' ראויה לשמה, שכן מדובר בשטח פתוח עירוני באחריות העיריה, שפ''ע שמזמין אליו את כלל תושבי העיר ומקובל שהעיריה תפתח אותו תוך שמירת ערכי הטבע.

שמורות הטבע הרחוקות ביותר מהערים, כדוגמת היערות, זוכות כיום לפיתוח דרכים ונטיעות. גם במרחבי הספארי העצומים באפריקה מגדלים חיות בר באורח מבוקר. לולא כן היו חיות הבר נכחדות במהרה מיד אדם או בשל איתני הטבע.
אין כל סיבה שדווקא בלב העיר יישאר שטח 'טבעי לחלוטין', ועוד כאשר הטבע מושחת בו בלי הרף על ידי הסובב אותו, בין היתר על ידי שטפונות עזים שנוצרים בו עקב השטחים הבנויים שמקיפים אותו.

מזוית ראיה מסוימת מדובר כאן בניכוס לטובת צרכים פרטיים של אחד מנכסי הטבע החשובים והזמינים ביותר בעיר חיפה. קיים חשש כי נחל לוטם, במצבו המוזנח כיום, יהפוך בזכות מיקומו האטרקטיבי במיוחד יעד מבוקש ליזמים, אשר יבקשו לחכור אותו מהעיריה כדי להקים בו פארק שעשועים עמוס במרכזי מסחר ובנייני מגורים.

כנס טבע אורבאני בישראל

משקיעי דירות בעת טראומת טילים שילשו את ערכן

המלחמות בצפון הארץ ובדרומה הורידו את מחירי הדירות באזורים אלה בעשרות אחוזים למשך כמה חודשים; משקיעים זריזים שזיהו את ההזדמנות רכשו אז נכסים במחירים מצחיקים, והרוויחו תשואות של מאות אחוזים בתוך שנים ספורות.

ברחוב חטיבת כרמלי בחיפה, נמכרו בבנין אחד בעשור האחרון כמה דירות בשטח של 57 מ"ר. ב-1998 נמכרה דירה ב־440 אלף שקל;  ב-2005 נמכרה דירה ב־304 אלף שקל; ב-2007 נמכרה בקומה השלישית דירה ב־138 אלף שקל; השנה נמכרה בבניין דירה ב־231 אלף שקל. כלומר, 

הירידה החדה ביותר במחיר חלה בין השנים 2005 ל־2007, אז צנחו מחירי הדירות בבניין בלא פחות מ־55%, ועם מחיר של 138 אלף שקל לדירה בחיפה קשה להתווכח - זו באמת התחתית של התחתית.

מאז 1998 ירדו מחירי הדירות בבניין בכ־48%.

הדירות שמחיריהן ירדו בצורה דראסטית לאחר מלחמה נמצאות בשכונות מיושנות, חלשות ולא מבוקשות, והן אלה שהגיבו באופן הקשה ביותר לטראומת המלחמה. ייתכן מאוד שתושבי השכונות האלה היו נתונים במצוקה כלכלית עקב המלחמה, ולכן נאלצו למכור את דירותיהם גם במחירים מצחיקים. בשכונות הנחשבות לטובות ביישובי הצפון ירדו מחירי הדירות בשיעור קטן מאוד ולמשך תקופה קצרה.

לכתבה בדהמרקר:

http://www.themarker.com/magazine/1.1879227

הניתוח הצליח אך החולה מת

מנהרות הכרמל, הנמל המזרחי, קרית הממשלה והמושבה הגרמנית, הם כולם פרויקטים ראויים וברוכים, שראשי העיר הקודמים התחילו בהם, ויונה יהב גזר את הקופון עליהם.
יהב, יליד חיפה, היה אמור לטפל בפינצטה בבעיות העיר הנקודתיות: הביוב, הפקקים, הדיור, האלימות, התעסוקה.
במקום זאת הוא שקע מיד עם כניסתו לתפקיד בפרויקט מגאלומני אחד - המטרונית.
המטרונית מינפה את רמיסת האזרח הקטן למימדים חסרי תקדים. רבעים שלמים וצירי תחבורה ראשיים הפכו לאתרי בולדוזרים בפעולה בלי הפסקה למשך שנים רבות.
ברחובות הרצל והחלוץ שהם לב הדר ובהם יש אלפי דירות ועסקים, יש על פי התכנון החדש עשרות מקומות חניה בלבד, במקום אלפים שהיו בעבר.
המבחן הוא גם בתהליך ולא בתוצאה בלבד. יתכן והמטרונית תיצלח אך יקח עוד דור עד שמי ששרד גם ישתקם.
בינתיים, כניקמת המטרונית, השתלטה על שולחנו של יהב בעית חישמול הרכבת.

ועד השכונה בעידן המלחמה המודרנית - המקרה של גרמניה הנאצית

המלחמה האוירית שינתה את סף הפגיעות של המדינה-אומה. פלישות אליה שהתרחשו במישור האופקי היו קלות יחסית לגילוי מוקדם, באמצעות מעקב אחרי תנועות של חיילים, אוניות, או הטלת מצור. אך המלחמה האוירית פתחה לרווחה את שערי השמיים, ואיימה לפרוץ מכל כיוון אפשרי. ''אינסופיותו של המימד האוירי מאפשרת אינספור אפשרויות לתוקף'' אמר ארהרד מילך, מבכירי התעופה הגרמנית. ''המגנים חייבים להימצא בכל מקום בו זמנית, וכושרם להתגונן מצטמצם במצבים רבים, במיוחד בלילות''. מילך תיאר במונחים כלליים את המלחמה האוירית כאיום על ריבונות המדינה.

מומחים רבים, לפני ואחרי 1933, האמינו כי גרמניה, שממוקמת בלב אירופה, פגיעה במיוחד. תועמלני ההגנה האוירית הזכירו שוב ושוב לקוראיהם: ''גרמניה מוקפות במדינות יריבות מבחינה פוליטית. צרפת במערב, צ'כוסלובקיה בדרום, ופולין במזרח. המרכזים התעשייתיים והמסחריים שלה ממוקמים באזורי הגבול. מפציצים צרפתיים מסוגלים להגיע למפעלים האסטרטגיים בחבר הרוהר בתוך כשעה, התעשייה בחבל סקסוניה סמוכה לצ'כוסלובקיה, והפחם בחבל שלזיה סמוך לפולין. העובדה שהאוכלוסייה הגרמנית מתגוררת ברובה בערים גדולות שנמצאות גם הן במרחק טיסה משכנותיה מוסיפה נדבך משמעותי נוסף לסכנה''.

תחושת הפגיעות של גרמניה התעצמה בתחילת שנות ה-1930, הדיון הציבורי בנושא התגבר והטון שלו החריף.
בזמן שיחות פירוק החימוש בז'נבה בשנת 1931 שאלו מומחים גרמניים מה תהיה התוצאה אם גרמניה תישאר בלתי מחומשת לחלוטין בלב אירופה העמוסה בכלי נשק ומסקנתם הייתה כי ''לגרמניה אין מה להרוויח מכך. מאז סיום המלחמה הראשונה עשו בעלות הברית המנצחות כל שביכולתן לחיזוק צבאותיהם על חשבון הביטחון האירופאי הכללי. אמנות בין לאומיות שאוסרות על התקפת מטרות אזרחיות מהאויר יופרו חיש קל בלהט הקרב. אין לגרמניה ברירה אלא לפתח בנחישות הגנה אוירית אזרחית לאומית מבלי לבקש סיוע ועצה לכך ממוסדות בין לאומיים. אחרת תהפוך גרמניה למדינת חסות בנוסח מדינות החסות באפריקה''.

ניתוח זה התאים במאפייניו לתפישת העולם שלפי נחישות והסתמכות עצמית בלבד עשויים להציל את גרמניה בסביבה בין לאומית שתוארה כ'אנרכיה קודרת'. בעת שועידת פירוק החימוש בז'נבה נפתחה, ההגנה האוירית האזרחית כבר נתפשה בגרמניה במונחים מסוכנים של דארוויניזם חברתי. פרסומי הספרות והכרטוגרפיה בגרמניה סייעו לכך. הם תיארו את טיעוני המומחים בפשטנות מילולית וגראפית, תוך המחשה והדגשה של האיום הצפוי. בעיני הציבור היו עננים אפלים של מטוסי קרב תלויים דרך קבע מעל גבולותיה של גרמניה.
החידושים הטכנולוגיים בתחום התעופה באותה תקופה הגבירו את הסכנה הפוטנציאלית. מפציצים ארוכי טווח, נושאי מטען גדול, ומנווטים בדיוק רב, יכלו להגיע כעת למטרות בלב גרמניה.

חידושים אלה שכנעו את המומחים שפיקפקו עד כה ביכולתו של המפציץ להיות איום משמעותי. ההבדל בין אזרח לחייל היטשטש וכמעט נעלם בעיניהם. המלחמה האוירית עתידה לפגוע במוקדי הליבה של הכלכלה ותיגבה את חייהם של אזרחים רבים מאד. בהמשך לכך, המפציצים יזרעו באוכלוסיה בהלה, חוסר סדר חברתי ותבוסתנות, שיערערו את יציבות השילטון. על פי ג'וליו דוהט, חלוץ תיאוריית העוצמה האוירית, המלחמה האוירית תהפוך בשל כך למלחמת עצבים מתישה. המדינה שתנצח תהיה זאת שתהיה בעלת המוכנות הפסיכולוגית הרבה ביותר. האזרחים יהיו לפיכך לא הקורבנות הרבים ביותר בלבד, אלא גם הלוחמים החשובים ביותר, האחראים על הסדר החברתי, העלאת המורל, והערכות למתקפה האוירית הבאה.

הנאצים הצליחו בגיוס אנרגטי של כלל האוכלוסייה להגנה האוירית האזרחית כתוצאה מהנחות מוצא אלה.
זה לא היה גיוס חף משיקולים פוליטיים. ההגנה האוירית האזרחית הגרמנית הייתה במידה רבה תוצאה של אידיאולוגיה פוליטית. היטלר היה משוכנע כי תבוסת גרמניה במלחמה הראשונה נבעה מריפיון בכוח הרצון מבית. הוא חשב כי 'סכין ננעצה בגבה של גרמניה', וחשש לנאמנותו של מעמד הפועלים במלחמות הבאות. הוא שאף לפתור את בעיות 'המבוכה המנטאלית, ניגוד הרגשות, וחוסר ההחלטיות' אשר איפיינו את גרמניה ב-1918. הוא תכנן להפוך את האוכלוסייה לכלי נשק מרכזי נגד האויב. גישת 'הפסיכולוגיה הלאומית' עמדה ביסוד הבנת הנאצים את המלחמה האוירית. המנגנון העצום של ההגנה האוירית האזרחית, יחד עם ההיסוס לאכוף כלכלת מלחמה מלאה על הגרמנים, ביטאו יחד את החשיבות שייחסו הנאצים למוראל בעורף.

'מלחמת העצבים' שתוארה כמרכיב מרכזי במלחמה האוירית, נתנה לרשויות את ההיתר לגיוס צבאי של כלל האוכלוסייה. האידיאולוגיה הנאצית חיפשה במודע את נקודות התורפה הפסיכולוגיות באוכלוסיה כדי להפעיל עליה את התראפיה הפוליטית.
כאשר האסטרטגים של המלחמה האוירית דנו בפגיעות הפסיכולוגית של המדינות הלוחמות, הם התמקדו בערי המטרופולין הגדולות וההומות של אירופה. ריכוזה האוכלוסייה הצפופים, ותלותם הרבה של התושבים בשירותים עירוניים כמו אספקת מים, גאז, חשמל, ותחבורה, יצרו תנאים אידיאליים לפאניקה.
עוד בשנת 1932 תיאר אחד המומחים 'הפצצות פאניקה': ''גלי מפציצים מכים בערים באופן רנדומאלי, יום אחרי יום ושעה אחרי שעה, כדי ליצור פאניקה באוכלוסיה''.
המומחים גם הסכימו כי החוליות החלשות באוכלוסיה הן הנשים והילדים, ומעמד הפועלים העירוני שנמצא דרך קבע על סף מרד כתוצאה מקשיי הקיום שלו.
בין אם כתוצאה של היסטריה נשית, או כתוצאה של מהפכת פועלים, הפאניקה האזרחית נתפשה כמסוכנת יותר להשגת הניצחון מאשר אובדן קורבנות נרחב בקרב האוכלוסייה או מחסור חמור בחומרי גלם.

תיאורי המלחמה האוירית ביטאו מצב שבו עם אחד מתעמת מול עם אחר במלחמה טוטאלית עד להרס הסופי. יצליח במצב כזה העם שיגייס את כל כוחותיו ורצונו להתמודד כאיש אחד מול הסכנה. המסקנה מכך, קבעו בעלי הסמכות הנאצית, היא שנדרש סדר חדש של גיוס לאומי. הגנה אזרחית במאה ה-20 תבעה יותר מאשר מאמץ פשוט להגן על חיים ורכוש. היא לא הסתיימה לאחר שחולקו מסיכות הגאז ונצברה אספקת המזון לשעת חירום, והמקלטים תוחזקו. במקום להיות אות וסימן להסתתרות מתחת לפני הקרקע, ההגנה האזרחית החדשה קראה לגיוס כללי של האומה להתמודדות והקרבה, במטרה להשיג ניצחון סופי. מטרותיה יושגו לאחר שכל אזרח יחשוב, ירגיש ויפעל כמו חייל.

כיוון שכל האזרחים צפויים להשתייך לגוף חצי צבאי זה, מטרות מפקדת מערך ההגנה האוירית האזרחית היו בעיקר פוליטיות, ולא טכניות פשוטות בלבד. בעיני הנאצים ההגנה האזרחית הייתה גיוס האוכלוסייה לצבא בעל דריכות מלאה. במידה והמדינה תרפה את אחיזתה זאת באוכלוסיה, צפויה לה סכנה מיידית של אי סדר חברתי והתפוררות פוליטית, שמאפיינים את הדמוקרטיות המערביות. לכן חובה למנוע בכל מחיר את פינוי האוכלוסייה מהערים. לא זאת בלבד שהדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית, כיוון שהדרכים תחסמנה כתוצאה מכך, ומשאבי הפריפריה יידלדלו במהרה ולא יספיקו, אלא גם כיוון שכתוצאה מפינוי האוכלוסייה יופר הסדר החברתי, ייווצרו מהומה ועירבוביה, ותשתרר אנרכיה בערים. המשפחות - יחידות התא של המדינה, תופרדנה, וכתוצאה מכך האנוכיות והתבוסתנות יתגברו. פינוי הערים יביא לחיסול החברה בעלת כושר ההתגוננות. רשויות ההגנה האזרחית עשו לפיכך כל שביכולתן להביא לכך שהשפעת ההפצצות תהיינה מובנות לאזרחים, להדגיש את סיכויי ההישרדות הטובים במידה שתבוצע ההכנה הנכונה, ולתת משימה ותפקיד לכל אזרח.

המשמעת החברתית תבעה את מודעות הציבור למציאות היומיומית בתנאי מלחמה אוירית. אלא שתובנות אלה הביאו לכך שהאוכלוסייה כבר לא חששה כל כך מהפצצות אויריות בפצצות גאז ותבערה, אלא יותר מהבלתי ידוע והבלתי מוחשי בעליל. דווקא הפחד מהחשאי, המיסתורי, והבלתי ניתן לחיזוי במלחמה הבאה, הוא ששיבש יותר מכל את השלווה והסדר החברתי. לדוגמא, לאנשים לא היה מושג באיזה גאזים ישתמשו במתקפת גאזים וכמה זמן תימשך השפעתה, והם הותשו מבחינה נפשית כתוצאה מכך. כל סידרי החברה התמוטטו בדרך זאת.

בכיתות בתי הספר התבצע חלק גדול מהקניית התובנות החדשות לגבי תפקיד האזרחים במלחמה הבאה. המומחים חרדו למצבם הנפשי של הצעירים בעידן התעופה. לאור הפאניקה וחוסר הסדר שהשתררו בבתי הספר בכל פעם שנערך בהם תרגיל כיבוי אש, נשאלה השאלה מה יהיה המצב בעת הפצצה אוירית, והאם ההורים יהיו מסוגלים לשלוט בילדיהם בחיק המשפחה. המפתח להצלחה בכך היה אימון הילדים החל מהגיל הרך. התשובה הייתה שחינוך ברוח הנאציונל סוציאליזם יאפשר הקניית משמעת, ימנע שיתוק נפשי ופחד, ויקנה את הערכים של עמידה איתנה ברוח העם. לטרה זאת לימדו המורים הנאציים את התיאוריות של ג'וליו דוהט, התאימו לילדים מסיכות גאז, ותרגלו את הכיתות השכם והערב. מורים לאמנות אף הורו לתלמידים לצייר את התוצאות ההרסניות של מתקפות אויריות, כיוון שהפדגוגים היו משוכנעים שבדרך זאת יפחיתו את רמות החרדה, ויחזקו את המשמעת בקרב הילדים.

בקיץ 1933 התחילה מפקדת ההגנה האוירית האזרחית של הרייך, שבאחריות שר התעופה גרינג, בקמפיין ארצי להקניית מוכנות למתקפה אוירית. במוקד התרגיל בוצע פעלול שכונה מאוחר יותר 'שריפת הרייכסטאג של התעופה הגרמנית'. על מנת להמחיש עד כמה פגיעה גרמניה למיתקפה אוירית, 'מטוסי אויב בלתי מזוהים' הפציצו את ברלין ב-24 ליוני 1933, והמטירו עליה עלונים. ''הפעם היו אלה עלונים בלבד'', הזהירו העיתונים, ''אך כיצד נוכל למנוע שלא יהיו אלה פצצות גאז או תבערה בפעם הבאה''.

במהלך כל אותו קיץ מצאו עצמם הגרמנים מתרגלים, מתפנים, מתחפרים, ומוצאים עצמם עוסקים בכל ההיבטים של ההגנה האוירית האזרחית. באחת מחנויות הכל-בו הגדולות בברלין נחרדו לפתע הקונים מצפירות אזעקה יחד עם הוראות ברמקולים שציוו עליהם להתפנות מהבניין בתוך 4 דקות. בערים גרמניות רבות מספור ניתלו פצצות דמה ענקיות באורך של כשלושה מטרים על עמודי החשמל, המטרו, והתאורה, כתיזכורת מתמדת. פצצות דמה הוצבו גם כאנדרטאות בכיכרות. זאת בנוסף לאינספור עלונים וחוברות שחולקו לציבור כדי לידע אותו שוב ושוב על אימת המלחמה האוירית.

עטיפות מגזין מפקדת ההגנה האזרחית 'הסירנה' היו מושכות עין וסנסציוניות. הופיעו בהן תמונות של כפרים שלווים מוקפים בענני פצצות מאיימים, ושל ערים על רקע שמים אדומים מלאי מפציצים. בהתחשב בהישגים המרשימים של התעופה הגרמנית היו תיאורים קודרים אלה לא כל כך משכנעים, אך הם אישרו את הרושם שהעולם מחוץ לגרמניה הוא עולם מסוכן מאד.

הנאצים המחישו את הסכנה האוירית באורח דרמטי גם במופעים של צוותי ההגנה האוירית. באחת התצוגות הועלה באש כפר דמה קטן, וצוותי ההצלה חילצו מהבתים 'קורבנות'. המופע הסתיים בהטלת פצצות גז מדמיע על המון הצופים, מה שהביא את רובם לכסות את פניהם בממחטות. מארגני המופע היו מרוצים. הם הצליחו להעביר את המסר הרצוי.

בעידוד הפקידים הנאצים, ומתוך דאגת אמת, הצטרפו המוני גרמנים, בפרט תושבי הערים, למערך ההגנה האזרחית של הרייך. זאת לא הייתה התנדבות ממש. הנאצים ציפו מכל אזרח טוב להצטרף למאמץ האזרחי, אך ההתרבות הדרמטית של מערך זה מצביעה על הרצינות הרבה שבה התייחסו הגרמנים לנושא. בסוף שנת 1933 היו בארגון כמיליון חברים. בקיץ 1934 היו בו כבר כ-2.5 מיליון חברים. בינואר 1936 הוא מנה כבר יותר מ-8 מיליון חברים, ביותר מ-7,000 סניפים. אחד מכל שישה ברלינאים היה חבר בארגון זה, שהיה אחד הארגונים הגדולים ביותר במדינה הנאצית.

יותר מ-350,000 מפקחי שכונות הסתובבו ברחובות ופיקחו על מידת הערנות האזרחית של השכנים.
באמצע שנות ה-1930 הפכו תרגולות התגוננות נגד מתקפה אוירית לחלק מחיי היומיום במפעלים, בתי הספר, והשכונות. במרץ 1935 השתתפו אזרחי ברלין בתרגיל רחב היקף שנמשך ארבעה ימים. המשטרה הורתה על האפלת המכוניות והבתים. ברוב הבתים הייתה ההאפלה מלאה. אם לא, מפקחי השכונות חדי העין הבטיחו זאת.
בשנת 1937 התבצעו תרגילים דומים בערים והעיירות הקטנות ברחבי גרמניה. ב-1938 הצטוו כל הגרמנים לקנות מסיכות גאז. זרועה הארוכה של המדינה הגיעה לכל מקום. מגייסת, מתרגלת, מפקחת, מזהירה. כתוצאה מכך הפכו הגרמנים בטוחים יותר ויותר ביכולתם לנהל מלחמה תוך שמירת משמעת חברתית.

להיות בעל תודעה אוירית פירושו היה להיות משוכנע ביעילותה של המדינה האוטוריטארית. על פי פקידי המדינה, גרמנה לא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה את המחלוקות הפוליטיות והשסעים החברתיים שאפיינו אותה בתקופת רפובליקת וויימאר. הליברליזם של המאה ה-19 אינו מסוגל להכיל את צרכי ההגנה של המאה ה-20, שתובעים אחדות לאומית מעל לכל. 'קהילה' ו'פאניקה' הם שני מושגים מנוגדים, הסבירו המומחים. המושג הראשון מבטא איפוק ונדיבות, והמושג השני מבטא חוסר אמונה והישרדות אישית. מטרת פיקוד ההגנה האזרחית היא לוודא שכל אזרח ירגיש כחלק אחראי מהעם כולו. אך 'עם בריא' חייב לסיים את עידן המפלגות והמחלוקות המקומיות. הנאציונל סוציאליזם 'משרת' את הביטחון הלאומי בדרך זאת. הסמכות הדיקטאטורית מאפשרת למרכיבים השונים של האוכלוסייה להבין ולציית. בשעת סכנה יש צורך במנהיגים חזקים ובעלי סמכות, אשר ינהיגו את הציבור הנבוך והמפולג. 'על המנהיג להיות הסלע אשר עליו נשברים הגלים'. על ההחלטות להתקבל ללא עוררין. עליהן להיות נחרצות. מי שמשתייך למערך ההגנה האוירית חייב להפגין רצון ברזל, קור רוח, העדר פחד, ועמידות, אחרת הוא אינו מתאים לשרת.

כתוצאה מכך, הגנה אזרחית ראויה מחייבת שהשכונות יהפכו למיני-דיקטאטורות, שינוהלו ביד רמה על ידי דמויות מקומיות בעלות אישיות סמכותית, כמיניאטורה של הרייך השלישי כולו. לא היה מקום לטעות לגבי הזיקה מתוך בחירה שבין ההגנה האוירית למשטרים הפאשיסטיים.

פקידי מערך ההגנה האוירית האזרחית הדגישו כי הנשים בעידן התעופה חייבות להפוך ללוחמות לצד הגברים. חובה עליהן להבין כי כלי המלחמה אינם מוחזקים בידי חיילים גברים בחזית שמכוונים אותם זה מול זה, אלא הם מכוונים נגד העם כולו, גברים, נשים, וטף. האיום האוירי מחייב מוכנות ודריכות מתמדת, ומסירות חסרת תקדים. על הנשים להיות מוכנות להקריב את חייהן עבור המשפחה והמולדת. נקודה זאת הובהרה כהלכה. המומחים היתרו בנשים שלא להסתפק באחריות לבית ולמשפחה כמו בעבר. עלולות להיות לכך השלכות הרסניות במלחמה העתידית. על הנשים לעמול בכל מקום אפשרי במערך ההגנה האזרחית. להבדלי המיגדר בין גברים לנשים אין מקום בחברה הלאומנית האידיאלית, הדרוכה, הנחושה, והחמושה.

כמו בתחומי תכנון המשפחה וההיגיינה החברתית, מערך ההגנה האזרחית יצר ספירת פעילות הולמת עבור הנשים, שבה הן הועצמו והוערכו. פקידי המערך הטיפו דרך קבע לנשים להתגייס, כשהם מתארים אותן כלוחמות אזרחיות, אחראיות וסמכותיות. היה שינוי לעומת תקופת רפובליקת וויימאר, שבה נחשבו הנשים כחיוניות הרבה פחות. נעלמה דמות האישה החיוורת והמפוחדת בזרועות הגבר במדי הצלב האדום, שהייתה אופיינית לתקופה זאת. המשטר הנאצי דרש לא נשים מזן חדש בלבד, אלא גם גברים שיכירו בסמכותן כדמויות בעלות אחריות ציבורית ויצייתו להן.

המפקחת השכונתית במערך ההגנה האזרחית הנאצית היא אחותה הצעירה של הטייסת הגרמנייה. היא קרובה לה במאפייניה. שתיהן חבושות בקסדות ובמדים, שולטות בטכנולוגיות חדישות, מפעילות כלי מלחמה, מגיעות לכל מקום, וכולם ממלאים את פקודותיהן. את הטייסות ניתן היה לספור בקלות. מפקחות שכונות היו בלי סוף.

בשנות ה-1930 הייתה מסיכת הגאז חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית. האדם חבוש מסכת הגאז הוא אחד האייקונים הנפוצים ביותר של עשור זה. המגזינים פרסמו מאות תמונות של גברים, נשים וילדים, לבד ובמסגרת משפחתית, במקלטים ובמרתפים, בכיתות בתי הספר ובמקומות העבודה, ברחובות ובאוטובוסים, כשהם חובשים מסיכות גאז. מסיכת הגאז הפכה לפריט סטנדרטי בכל בית במשטר ההיטלראי כמו הרדיו הזול והספר 'מיין קאמפף'.
אין פריט שממחיש טוב יותר את אימת הקיום בעידן התעופה. אך מסיכת הגאז לא עוררה געגועים לימי העבר השלווים והפשוטים. מתקפת הגאזים נתפשה כתוצר נוסף של הטכנולוגיה המודרנית, וחלק מהחיים כמו נורת החשמל. אי אפשר היה לקבל את האחד מבלי לקבל גם את השני.

מסיכת הגאז דרשה גם התאמה של המראה החיצוני. הגברים לא יכלו להצמיח זקנים, והנשים לא יכלו לגדל שיער ארוך. התפתחו עקב כך אופנה וסגנון חיים של מראה קליל וקשוח כאחד.
מתכנני הערים הבטיחו, במקביל, כי הערים החדשות שהם מתכננים כוללים רחובות ובתים גדולים, מרווחים, עמידים, ופזורים יותר, ויהיו מסוגלות לספוג בדרך זאת את המהלומות מהאויר.
כך השתלבה סכנת מלחמת הגאזים באורח טבעי בחיי היומיום.
יתר על כן, הדריכות האוירית סיפקה עידוד מוראלי. ''אנשים יזקפו שוב את ראשיהם לאחר שיצטרכו לשאת את עיניהם לשמיים''.

מסיכת הגאז הפכה לסימן ההיכר של היחיד שתיפקד כהלכה בעידן התעופה וניצל את כל ההזדמנויות.
דיוקן מחמיא שלו שדומה מאד לאדולף היטלר צוייר על ידי אחד מציירי התקופה, בארטל גילס. הדיוקן מתאר אדם ממושמע, דרוך, ובעל יכולות, שמוכן לחבוש מיד את מסיכת הגאז הכרוכה לצווארו. אדם זה חי לאור הזרקורים שמאירים את שמי הלילה בחיפוש אחר מפציצי אויב. הוא נמצא בשליטה עצמית מלאה, משוכנע במעלותיה של הסמכות שמעליו, ובטוח כי גרמניה והוא עצמו ישרדו וישגשגו בעידן האוירי. זאת דמות שמכילה את הייאוש והתקווה, והיא איבדה את התמימות האנושית. היא התשובה הפאשיסטית לדמות 'הצעקה' בציורו של אדוארד מונק.

תהיה זאת טעות לראות בתודעה האוירית הזאת קוד התנהגות מועיל שנובע בהיגיון בלתי נמנע מהנחיצות בהגנה מהמציאות המאיימת של המלחמה האווירית. הדמות שתוארה לא אפיינה את כל הגרמנים ובוודאי לא את כל האירופאים. התודעה האוירית הייתה מסכת אידיאולוגית. היא הייתה מסכת דימיונית סנסציונית נאצית, שהעניקה להם לגיטימיות חברתית לביצוע תמורות נרחבות.

מקור:
שואה ותעופה - התודעה האוירית הנאצית