עוז לתמורה - במפרץ חיפה
שמואל גלבהרט, אדריכל ומתכנן ערים, יוני 2014
*קראתם? הסכמתם? הפיצו ברבים.
תהא זו תרומתכם לקידום המהלך.
שורות אלו נכתבו עוד לפני רצף התקלות האחרונות במפעלי מפרץ חיפה, שבעבר עסקתי בתכנונם.
היום, לאחר שהגולם קם על יוצריו וסביבתו, המציאות מכתיבה לנו מסקנה שאין להדחיק אותה עוד:
התעשיה הפטרוכימית במפרץ חיפה מיצתה את עצמה!
בין הראשונים להכיר בכך היה מי אם לא נשיא התאחדות התעשיינים בחיפה והצפון, מר מיקי שרן,
בראיון מקומוני ל"כלבו" 23.7.2010: "אנחנו לא צריכים את התעשיה המזהמת בחיפה"! מבלי שדבריו
הפריעו לעמיתיו לבחור בו לקדנציה שניה...
מפרץ חיפה - זה החור השחור בין עיר הכרמל, לעיר הקריות. האזור הרעיל, הדליק והנפיץ במדינה.
נפות חיפה ועכו הן שיאניות התחלואה בסרטן, והחריגה עדיין במגמת עליה לפי דו"ח משרד הבריאות,
זאת בנוסף לחריגה גם במחלות לב ודרכי הנשימה.
זיהום האויר מתעשיה, הגורם העיקרי לייחס אליו חריגות אלו, אמנם פחת בזכות המעבר לגז טבעי,
אך צפוי לגדול שוב, "בזכות" גידול מתוכנן פי 3 של בז"ן ומפעלים נוספים. ניטור הפליטות חלקי ביותר,
וגם מה שלכאורה עומד בתקן החוקי, בפועל חורג מהתקן הבריאותי, לעיתים במאות אחוזים.
בחיפה ו"עוטף מפרץ", 4% משטח המדינה, מרוכזים 25% מהמפעלים המסוכנים. רוב זיהום האויר
באזור מגיע מהם, בניגוד ליתר הערים, בהן רובו מתחבורה. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, כמות
הפליטות המסרטנות במחוז חיפה, מגיעה ל-30.4 ק"ג בשנה לקמ"ר, לעומת 5.3 ק"ג במחוזות אחרים.
"תרומת" הזיהום התעשייתי לתחלואה החריגה הוכחה באופן מובהק במחקרים מדעיים בלתי תלויים,
אם כי מוכחשת עדיין בתסקירים ונספחים, שהוכנו מטעם ובמימון המפעלים.
בז"ן מדווחים על השקעת מיליארד ש' באיכות סביבה, אבל רק עשרות מיליונים מתוכם "סביבתיים"
באמת, וגם זה לא בהתנדבות, אלא לאחר דרישות במפגיע של המשרד להגנת הסביבה. היתר מושקע
במעבר לגז טבעי, יותר להגדלת הייצור מאשר להפחתת הזיהום. ובינתיים
הכל חונקים אלה את אלה:
המפעלים את הסביבה ותושביה בפליטותיהם, והציבור את המפעלים בדרישותיו הסביבתיות הגורמות
להתייקרות הייצור. התעשיה סופגת אש, ומחזירה באש משלה, תרתי-משמע...
כל הקונגלומרט הפטרוכימי הזה שוכן בליבו של מטרופולין מאוכלס בצפיפות. להרגעת הציבור הציגו
בתי זיקוק ליד ערים באירופה, אולם אף אחד מהם אינו מאויים ע"י עשרות אלפי טילים, שחלקם ינחתו
בוודאות במיתחם בז"ן, ראשון בבנק המטרות של כל אויב. לא בכדי המליצה ועדת שפיר כפתרון לטווח
ארוך על הרחקת המפעלים, ועד אז היערכות לאפר"ן, ארוע פתע רב נפגעים, לא אם, אלא כאשר יקרה,
במצבי מלחמה, רעידת אדמה, או "רק" תאונת עבודה. בז"ן הציגו מענה גם לאיום הטילים: כיפת ברזל!
בלי לצרף הסבר איך מערכת זו, המגמגמת מול קסאמים בודדים בדרום, תעמוד מול יותר מטחי טילים,
יותר מדוייקים, מהצפון. והרי גם אלה שיחטיאו, יפגעו בישובי סובב בז"ן! בכל זאת "פתרונות" מסוג זה
הספיקו לדחיית רוב ההתנגדויות, ולאישור התכנית להגדלת בז"ן פי 3.
חיפה "מותקפת" מכל עבר ע"י מגה-תכניות, בתוכן הגדלת בז"ן, נמל המפרץ, וחישמול הרכבת. לכולן
מכנה משותף - הן מתעלמות ואף פוגעות במרחב חיפה ותושביו. גם חיפה יזמה תכנית מיתאר חדשה,
אולם החור השחור של המפרץ נעקר מתוכה והפך למובלעת לבנה, מחוץ לתחום לחיפאים. אנו רשאים
לסבול את מיפגעיו, בלי להתערב בתכנונו. לכן עלינו לוותר הפעם על זכות השתיקה, לנצל הזדמנות של
אחת ל-80 שנה, ולדרוש: החזירו לחיפה את המפרץ, ואנו נחדש את פניו! עד מתי נמתין לילד מהאגדה
שיאמר את האמת? אני מוכן להגיד בקול מה שרבים הבינו כבר בסתר ליבם, ולספוג את קיתונות הלעג,
כמו לפני 13 שנים, כאשר הגשתי את הערר נגד מיכל האמוניה...
השידוך הכפוי בין התעשיה לאוכלוסיה, למען אינטרסים זרים, של שילטון זר בעבר, ובעלי עניין היום,
יכול וחייב לבוא לקיצו, לטובת שני הצדדים!
יש המציגים את מיפגעי מפרץ חיפה כמיתוס ש"הירוקים" מנפחים, אולם המיתוס האמיתי הינו הצגת
המפעלים כמנוף כלכלי ותעסוקתי, המציל אותנו כביכול מחרפת אבטלה. טענה זו מופרכת ע"י פריחתה
הכלכלית של המדינה השכנה מדרום, "מדינת תל-אביב", עתירת התעסוקה גם בלי תעשיה פטרוכימית.
העתקת המפעלים מהאזור תאפשר לפתח גם בו ענפי כלכלה ותעסוקה חלופיים, אטרקטיביים לצעירינו,
ידידותיים לאדם ולסביבה. אולם לא פחות מכך תקדם ותפתח את... התעשיה עצמה! כי מיטת סדום זו
של מפרץ חיפה, מוגבלת בשטח ובתקינה מחמירה, צרה מלהכיל צרה זו של תעשיה ואוכלוסיה גם יחד,
זו רוצה להוסיף ולהתפתח, ואלה רוצים איכות חיים, בריאות ובטיחות.
תכנית בז"ן מתיימרת לאפשר למפעלים "התחדשות", אולם בפועל היא תגזור התיישנות, עליהם ועל
מטרופולין חיפה כולו. התנתקות תהיה לברכה לשני הצדדים, WIN-WIN במלוא מובנו. מה חבל שראשי
התעשיה והעיריה טרם הפנימו זאת, נרתעים משינוי ב"משמרת" שלהם, ומגוננים על המפעלים במיקום
הגרוע ביותר עבורם. בכך הם רק דוחים מהלך בלתי נמנע לטובתם, שהוא כבר מעבר לשיקול דעת.
המפעלים לא יועתקו מהמפרץ בכפיה מכוח צווים, אולם בתור התחלה אין לאשר להם כל בינוי נוסף,
שכן יהיה זה מעשה חלם להכביד ולייקר בכך את העתקתם. במקביל יש לאתר אזורים יותר מתאימים,
שאליהם יועתקו המפעלים הראויים, שהרי לא לכולם יש הצדקה ומקום בארצנו הקטנטונת והצפופונת.
ייבוא נפט גולמי לזיקוק בישראל משתלם לבעלי בז"ן, ואת החשבון משאירים על השולחן, לתשלום ע"י
הציבור, בכספו ובבריאותו. עדיף לייבא דלק מזוקק מן המוכן, כמו את המכוניות הצורכות אותו. למשק
המקומי יש מספיק יתרונות יחסיים להתמקד בהם, במקום תחומים חסרוניים כה בעייתיים.
מדובר בתהליך ממושך, על ציר זמן רב-רב-שנתי, שחייב להתבצע תוך התחשבות יתרה וסיוע מירבי
למפעלים ובעליהם. ציר הזמן יאפשר גם לאזור חיפה לעבור את ההסבה וההתאמות הדרושות, ולצלוח
בהצלחה את תקופת המעבר. דווקא משום שמדובר בתהליך ארוך, יש להתחיל בו מוקדם ככל האפשר,
ומוטב ביזמתנו, מאשר לאור ברקים ולקול רעמים מגבול הצפון...
לפני שדוחים בביטול את חזון התחדשות מפרץ חיפה, בטענה שהוא נאיבי, הזוי, ובלתי ריאלי, מומלץ
לעשות היכרות עם אזורי תעשיה יותר בעייתיים באירופה, שעברו בהצלחה תהליך דומה, וכל הספקנים
מודים בכך היום. גם את התעשיה הפטרוכימית במפרץ חיפה אין לקדש עוד רק מפני ש"היא כבר כאן"...
מטרופולין חיפה חייב להתמיד ב"הסבה מקצועית", למו"פ ותעשית ה"קלינטק" בהן ישראל בין המובילות
בעולם, ולתעסוקה נקיה עתירת ידע. חזית הים התיירותית במערב הנמל, היא לבדה, יכולה תספק יותר
מקומות עבודה מבז"ן. מי עוד לא אמר "ברצלונה"? תכניות פינוי-בינוי להתחדשות אזורי מגורים, ניתנות
ליישום גם בגירסה תעשייתית: פינוי מהמפרץ - בינוי במקום יותר מתאים.
זו אינה "החלטה אמיצה" מהסוג שנבחרי ציבור נרתעים ממנה כמו מאש, אלא זהירה ואחראית. דווקא
הגדלת בז"ן היא החלטה נועזת, עד כדי הימור הרפתקני, לאור חומרת הסיכונים.
התחדשות המפרץ היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. דרושים עוד מהלכים, בהם מינהור מסילת החוף,
מסילה לשינוע החומ"ס מזרחה מהעיר, חיבור חיפה לחופיה ולחזית הים שלה, ופיתוח מבוקר של הנמל
לצרכיו האמיתיים. אולם התחדשות מפרץ חיפה - היא המפתח להתחדשות חיפה, והמטרופולין כולו.
זהו אתגר פתוח, בהמתנה למנהיג מקומי מזן אחר, "נקי כפיים ובר לבב", משוחרר מקשרי הון-שילטון,
שיהיה מחוייב רק לתושביו ולצרכי הדורות הבאים, ויראה במשימות אלו את מפעל חייו וחיינו.
שמואל גלבהרט, אדריכל ומתכנן ערים