החוויה הראשונה היא כמובן הנסיעה לעכו. אין חדש בפקקים והדרך התמשכה כמעט כשעה מחיפה, כמו תמיד בשעות שאין עומס.
בשעות העומס הזמן יכול להיות יותר מכפול.
מישהו שחט בכיכר את העיר עכו ומונע ממנה את התחבורה והאספקה, עוד יותר מנאפוליון שצר על העיר בלי הצלחה לפני כמאתיים שנה.
לא יכולתי לשאת את מראה נתיבי המטרונית העומדים בשממונם באמצע בנייתם, ואת המוני הנהגים התקועים בפקקים בצידי הנתיבים. מיליארדים של שקלים נשפכים מידי שנה בגלל הפקקים האלה. באמצעות הכסף שמוציאים הנהגים על אישפוז בבתי החולים מחמת המחלות שהם מקבלים כתוצאה מהפקקים ניתן היה לסלול את שדרות האיסתדרות מחדש.
פועלים אחדים עובדים באחד מהקטעים הרבים הבלתי גמורים, אך ברוב הדרך לא רואים אף פועל. צריכים היו להיות היום מאות רבים של פועלים, אולי סינים, שמבצעים את המלאכה בזריזות בו זמנית לאורך כל הדרך, כי בקצב הזה יעברו עוד שנים לא מעטות עד שהמלאכה תסתיים.
נשברתי ועצרתי בקיריון. הקיריון הוא לטעמי הקניון היפה ביותר בישראל, והומה אדם. התחושה בו היא כמעט כמו בעיר מערב אירופאית. חבל שלהגיע אליו מחיפה לוקח זמן כמעט כמו להגיע לפריז.
לאחר שהתאוששתי המשכתי לעכו. הגעתי למוקד הפסטיבל בחצר המצודה הצלבנית בעיר העתיקה. זה מקום יפה מאד ומטופח, והאולמות בו מדהימים. הם כולם מהתקופה הצלבנית, עשויים מאבן, צרים וארוכים עם תקרות קשתות גבוהות מאד.
מי שמגיע לעכו העתיקה עובר מטמורפוזה. הוא משתחרר מדמותו היומיומית והופך להיות מעין אביר צח לבב.
ההצגות לא עניינו אותי במיוחד בשלב ראשוני זה של הביקור, והתחלתי לשוטט בסמטאות. עכו העתיקה היא עיר הזויה. היא בנויה כולה מחומות, חפירים וסמטאות צרות ומפותלות שנפגשות בצורה אקרעית. התחושה בה היא באמת של חוץ לארץ אמיתי. אם הדרכים לעיר לא היו נצורות בפקקים ניתן היה לפתח את הפונציאל המדהים שלה ולהגדיל את מספר המגיעים לפסטיבל זה פי עשר לפחות.
ניתן לטעות בין הסמטאות די בקלות, כי השילוט הוא בעיקר בערבית, אך הייתי מצויד במפה והמרחקים בין כל מקום הם קצרים.
פסעתי בסימטאות השוק הצרות והצפופות שמזכירות מאד את העיר העתיקה בירושליים, וחלפתי על פני 'חומוסעיד' המפורסם שהמון רעב צר עליו.
הגעתי לנמל, ותמורת 10 שקל עליתי לאחת הספינות הקטנות שיוצאות להפלגה של 20 דקות לתצפית על העיר מהים. מלב ים רואים את הקו הארוך והחום של החומות, ובחזרה לנמל מרגישים כמו צלבנים שזה עתה הגיעו מאירופה.
התישבתי לאכול במסעדת 'גלילאו' שנראתה מהים מאד מרשימה, עם שורת שולחנות ארוכה על שפת המים. המקום נראה כאילו בהשקעה לא גדולה ניתן להפוך אותו למכרה זהב, אך מה שבלט לעין במיוחד היתה העמדה עם מאות הנרגילות, שכנראה מיועדות לשימוש בשעות הערב.
לאחר מכן המשכתי לשוטט בסימטאות. צד את עיני שלט בשם 'ריקודי הדרווישים', והמשכתי בעקבותיו. בפירסום לאירוע נכתב כי 'המופע מתארח במתחם המדהים ההולך ונבנה כיום של הסופים השאזלים בעכו, שהוא שירה באבן. זאת הזדמנות להכיר מתחם זה, את אנשיו, ואת הדרך הסופית'.
המקום הוא במרחק שלוש דקות הליכה ממוקד הפסיטבל. הוא נראה כמו מתחם של מבנים ומסגד גדול מוקף אכסדראות עם עמודי שיש עגולים מחוברים בראשם בקשתות בסגנון מורי, והוא באמצע הבנייה, שאינה מתיימרת להיראות כעתיקה.
השאזלים מונים כארבעה מיליון, ואמונתם אסורה בסעודיה ומקובלת למחצה במדינות איסלמיות פחות דתיות. הם מחנכים לגשר בין הדתות, חשיבה ביקורתית ולשיוויון בין המינים. יש להם מאסטרים שמדריכים באמצעות מדיטציה שהריקוד הוא חלק ממנה. המתחם בעכו הוא המרכז הרוחני העולמי שלהם, אך הקהילה השאזלית בעכו מונה כיום מאמינים בודדים בלבד.
הדרווישים הרוקדים היו בעצם דרווישה אחת בלבד, שהיתה רקדנית בשנות החמישים, במקור יהודיה מברוקלין. היא רקדה את ריקוד הדרווישים, שבמהלכו מסתובב האדם סחור סחור סביב עצמו, למשך דקות אחדות בלבד. יתר השעה וחצי של המופע הוקדשו להרצאה על העקרונות הסופיים, הליכה בסמטאות בין אולם ההרצאה שבמתחם לאולם ההופעה של הדרווישה שהיה בחלק אחר של העיר, ולסיפור באנגלית שהיא סיפרה טרם הריקוד.
לאחר שהאירוע הסתיים המשכתי למופעי החוצות שהתחילו באותה שעה של תחילת החשיכה באזור הכניסה לפסטיבל. היו יותר מחמישה ארועים כאלה בו זמנית על החומה, בחפיר, וברחובות הסמוכים. עברתי ביניהם, אך המחשבה היחידה במוחי היתה שהאינטרנט הוא המקום העיקרי בו אפשר למצוא כיום את היצירתיות המקורית האמיתית.
בדרך חזרה למונית הצהובה לחיפה חציתי את שוק החוצות שהיה הומה אדם. התפעלתי במיוחד דווקא מדוכן של ציורי שמן גדולים וקיטשיים של נופים שונים, שצוירו כנראה בסין על פי מחירם הזול, אך בידי צייר/ת כה רב/ת כשרון, שבקע מחלקם אור מיוחד.
ביציאה מהעיר הנצורה הספקתי עוד לראות את מגרש החניה הגדול מחוץ לעיר. המשטרה חסמה את הכניסה ברכב פרטי לעיר כדי למנוע פקקים, אך כמאה אנשים המתינו למוניות השאטל שיקחו אותם למתחם הפסטיבל.
הנסיעה מעכו לחיפה נמשכה פחות מחצי שעה. ממש קפיצה בזמן. בחשיכה נראים דרך עכו ושדרות ההסתדות, עם שלטי הדרך הירוקים הגדולים מעליהם ואורות מבני המסחר בצידיהם, כמעט כמו אמריקה.
בחיפה, העליה להדר החזירה אותי למציאות. החפירות הממושכות ברחוב יל''ג והסביבה הביאו לכך שקשה להבין איזה כביש פתוח לתנועה.
סביב בית הכנסת המרכזי ברחוב הרצל יש קטעי רחוב שסגורים בדרך כלל בשבתות לתנועת כלי רכב. מאז שסגרו את רחוב יל''ג אין לכלי הרכב אלטרנטיבה אלא להמשיך ולנסוע ברחוב הרצל כדי להגיע למרכז הדר. אך האברכים ממשיכים לחסום את הרחוב בשבתות בשלטי 'אין כניסה', והנהגים מסתכנים בנפשם.