כל מי שעבר ליד נחל הקישון בשנות ה-1970, כאשר התרחשו הצלילות המסרטנות, יודע עד כמה היו מזוהמים מימיו ועד כמה אסור היה להתקרב אליו, ואפילו לנשום את הצחנה המרעילה שעלתה ממנו והתפשטה למרחקים.
המשפט שבו הפסידו צוללני הקישון חולי הסרטן מול חברת 'חיפה כימיקלים' הוא דוגמא לחוסר צדק, וללוחמים החולים מגיעים פיצויים נדיבים ככל שאפשר, למרות ששום סכום כסף לא יוכל כנראה לפצות אותם באמת.
אך שאלה אחת נותרה בעינה, והיא מדוע לא התעקשו הלוחמים שלא לצלול בנחל המצחין. הרי היה ברור לכל הדיוט שאסור בכלל להתקרב לקישון, והם היו נערים וגברים צעירים חריפי שכל, שהתנדבו למשימות מסוכנות שדרשו את מלוא התושיה.
גם אם המטרה היתה תירגול צלילות במים מזוהמים, אפשר היה לבצע זאת בדרך בריאה הרבה יותר.
באותו ענין, תוצאות המשפט מלמדות כנראה גם על הסיכויים העלובים של תביעות דיירים נגד התחלואה שיוצר מסלול המטרונית שעובר מתחת לדירותיהם. יש פוסט בנושא זה בבלוג 'החצר האחורית של חיפה'.
בשונה ממה שקרה בקישון, כאן העיריה היא שפתחה בהסגת גבול ושינתה את לחלוטין את המצב הנורמאלי והמקובל בין התחום הפרטי לתחום הציבורי, באזורי המגורים הצפופים ברחובות הרצל ויל''ג במזרח הדר. עורך דין שישים ליבו לכך ימצא בוודאי לקוחות פוטנציאליים, שיבקשו להגיש תביעת פיצויים בגין הנזק הרב, הבריאותי והכספי, שנגרם להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה